את דן פגשתי בסטודיו שלו הממוקם בלב השכונה המתחדשת של נגה בתל אביב. במסגרת השיחות שלי עם אמנים ישראליים ייחודיים דן היה הבחירה המתבקשת לחיפוש שלי אחר משמעות האומנות ומשמעות היצירה של האמן עצמו.

הסטודיו המרווח של דן הוא גם גלריה בו הוא מציג את הפסלים הרבים שלו וגם חלל היצירה שלו. את העין הצופה תופס פסל עוצמתי בהבעתו, מיד בכניסה לגלריה, של פלויד שנרצח ע״י ארבעה שוטרים בארה״ב, ומשאיר בי חותם עמוק של משמעות, אותה אני מקבלת במנות גדושות מהשיחה שלנו.

"את ילדותי העברתי בשכונת נווה מגן בוואדי שברמת השרון. זה היה הסטודיו הראשון שלי. שם היו כל חומרי הגלם הראשונים שלי פזורים בנדיבות לצרכי החיפוש האותנטי שלי." דן מספר. בשנת 1983 הוא התגייס לצנחנים ושירת כחובש קרבי במערב הפרוע של לבנון, כשהמוות הופך לשיגרת יומו. ההתעסקות במוות מעצבת את עולם הדימויים התפיסות והמורכבות של אישיותו.

דן שידע כבר בנערותו שהאומנות היא יעודו הברור, נרשם ללימודים במדרשה לאומנות ברמת השרון. וכבר בשנה השנייה ללימודיו הבין כי הפיסול היא הבחירה האמיתית עבורו. החיבור שלו לפיסול ולחומר הם צורת ההבעה בה יעסוק ויביא לכדי מימוש את אמירתו האומנותית. דן מתקדם במסלול המקובל של הקמת משפחה, ילדם, ויצירת תערוכות. ולכאורה הכל נראה הולך בכיוון הנכון. בשנת 2000 פורצת האינתיפאדה השנייה, וכל תמונת חייו של דן משתנה. המראות המרצדים חדשות לבקרים מהפיגועים ומהמוות המלווה העלו את כל החוויות שהוא נשא בקירבו מאז השירות הצבאי שלו, והמוות ששכן במרתפי תודעתו פרץ במלוא עוזו. המושג פוסט טראומה קיבל לפתע שם והגדרה מקצועית – פוסט טראומה כרוני. פתאום הרגל התותבת המגולפת אותה פיסל ושהוצגה במוזיאון ישראל קיבלה את המשמעות האמיתית לביטוי שיהפוך לנקודת ציון משמעותית כל כך בחייו.

בנקודה זאת מסביר דן: "אני מביא שני דימויים לעולם המושגים שלי. תתארי לך שתי דלתות. דלת אחת פוסט טראומה כרוני עם זכויות, וסט התנהגויות שבאה איתה, כגון כעס, האשמות פחדים וכולי. והדלת השנייה היא דלת של יציאה למקום חשוך, לגמרי לא נודע, בה הכול חדש ובלתי מוכתב מראש. אני בוחר בדלת השנייה, שבה האומנות היא הכלי. אני משליך את המילה אומן לאמונה, ואני חוקר את האומנות כמכלול, ובודק איך הפוסט טראומה משפיע עליי, מה המשמעות שלה בחיי, בבחירות שלי, בעשייה שלי ובתפקוד שלי. למעשה איך היא מתפתחת בתוכי ועוברת משלב לשלב. ולזה אני קורא המפתח לתהליך של מיצר ליצירה. זה הפך בשבילי לכלי ריפוי ועזר לי לצאת מהדלת הראשונה ולבחור את הדלת השניה".

"האומנות נועדה לעורר בצופה את היכולת ליצור שינוי ולעורר השראה. כשאתה מזהה מחוץ לעצמי שלך דבר שלא האמנת שהוא יכול להיות, זה מראה לך כי משהו שהיה בלתי אפשרי הוא אפשרי בהחלט".

"השראה – העברת אנרגיה מאובייקט אחד לשני ללא מגע".

"יצירה שמעיפה אותך, הפעולה שלה מקדימה את האינטליגנציה שלך. היא מעין Off Guard, אתה לא מוכן אליה ואתה פתאום חוטף את השינוי שהופך לאפשרי".

"הבחירה בידינו להשתנות. להביע את הכאב מחוץ לעצמך זה לוותר עליו ודרך זה אתה משתחרר ומאפשר גם לצופה את היכולת בחירה הפוטנציאלית לשיחרור עצמי שלו".

פסל מעורר השראה שתופס את עיניי נקרא Up Lifting, של דמות בעלת מבנה ידיים כפול האוחזות האחת בשנייה ומשאירות חלל פתוח להתעלות ספק רוחנית ספק גשמית, ומעביר אותנו לחיפוש של דן אחר משמעות.

"את הפסל הזה קנתה חברה טובה שלי שהייתה בנקודת משבר גדולה של גירושין ואיתו רצה להעביר מסר לגרוש שלה שישנה דרך להתעלות. הפסל עזר לה להתעלות מעל למצב הקשה בו הייתה. לימים היא בוחרת בדלת השנייה והופכת למטפלת זוגית, כשהפסל משמש לה מעין צלמית של משמעות תודעתית".

"החומר המפוסל הפך לסוג הבעה רגשית. אני שם אנרגיה מכוונת בפסלים שלי והופך אותם לבעלי משמעות רגשית תודעתית. הפסלים שלי הם צלמיות מודרניות".

"בשבילי האומנות היא דרך להראות את הדברים הלא פתורים אצל הצופה. וההשתקפות החיצונית היא הביטוי שלהם ברמה החומרית".

"אני יוצר מתוך מקום של התכוונות, ומעביר את האנרגיה של הכוונות לתוך הפסל, והפסל הופך למשדר שלה".

ריקי שחם - דן רייזנר

וכמובן שאי אפשר לפסוח על זמן הקורונה המטלטל את כל המציאות שלנו. דן שחלה בקורונה העביר את זמן הבידוד שלו בסטודיו שלו וזה היה עבורו זמן של התבוננות ויצירה חדשים שהניב הרבה עבודות חדשות, ביניהן הראש מברונזה של פלויד המשאיר את הצופה חסר נשימה, והצליח ללכוד את רגעיו האחרונים של פלויד שנרצח בשל היותו אדם שחור. הפסל הזה עורר עניין רב באמריקה, וישנו באז רציני להפוך אותו לאנדרטה של חיי שחורים חשובים.

ובהמשך לזמן הקורונה דן ממציא את עצמו שוב במיזם האינטרנטי כיאה לזמן זה – מייצר ליצירה – בו הוא הופך לכלי ביטוי יצירתי לצופים בחלונות. את המיזם הזה הוא מעלה מול קבוצות של מטפלים בכל מיני מסגרות בהן עולים בזום המשתתפים ומשתפים בכאבם ובדברים העולים בחיי היום יום הכל כך מוזרים האלה. "יש לציין", אומר דן, "שרוב המשתתפים הם נשים". הציורים הגדולים שהוא עושה מול משתתפי הזום הם תיאור של חוויה רגשית שכולם עוברים ביחד בפורום הזה.

"כשהברון מיכהאוזן היה יוצא למסעותיו הוא היה נופל מידי פעם לביצה יחד עם סוסו. כיצד הוא היה מחלץ את עצמו? בעודו יושב על סוסו בתוך הביצה הוא היה מחלץ את עצמו על ידי משיכה בצמתו הארוכה כלפי מעלה. לא אחת אנחנו נופלים לתוך תהליך יצירה מורכב ומטושטש, חווים ריקנות, וחוסר דרך. והדרך הטובה ביותר לעזור לעצמנו היא אם נוציא את עצמנו מן התהליך ונביט בו מהצד".

ריקי שחם - הברון מינכהויזן

שלכם, ריקי שחם.

Join the Conversation

24 Comments

  1. מאוד מרתק. טוב שעוד יש תרבות ואומנות. תודה ריקי שאת מגלה לנו יצירות אלו

      1. לגמרי!
        איפה האומנות? חוסלה…. בארץ לא מתייחסים, והאמנים והאומנים- קורסים

  2. https://youtu.be/4hqGWd0SAug איזה כוח יש לאומנות לתפוס רגע בזמן ולהפוך אותו לנצחי הרגע המכונן בו אי אפשר יותר להסתיר את הפנים השחורות של האדם הלבן במלוא מהותו…

  3. לשאלה מה הפסל עושה לצופה אז בפסל הזה הנוכחות של החלל בתוך הפסל הופכת אותו בשבילי הצופה למעין סטארגייט לגופים הגבוהים שלנו. מעבר ממרחב למרחב https://youtu.be/4hqGWd0SAug

  4. ב״פגישה״ הפסל מעורר בי הצופה סוג של מתח אין סופי בין המפגש האדיר של גושי השייש החובקים האחד את השני ונראה כי או רגע יתמזגו האחד לתוך השני. https://youtu.be/B-yliiBYYTs

  5. נפלא, אני מברכת אותך ריקי על הסיפורים מעוררי ההשראה שאת מביאה כאן, בימים חשוכים אלה, תודה שיש עוד אנשים שמחפשים יופי ומשמעות דרך האומנות.

  6. הרבה הומור יש בפסלים הללו, הפסל, שאותו אגב לא הכרתי, מצליח לייצר דמויות אנושיות ומלאות חיים, כל אחת שונה מרעותה, על אף החומר הקשה של הברזל. מרשים ביותר.

  7. תודה, אהבתי את הפסל של האדם שנראה כאילו הוא עף… המון הומור קלות בתנועה המרחפת, קונטרסט גמור לחומר הכבד של הברזל.

  8. טוב שישנם עוד אנשים שעוסקים וחיים ברובד הזה של החיים… רוב בני האדם אנחנו רק בהישרדות והוקורונה רק מקצינה זאת.

  9. כמו שאמר צ’רצ’יל אם תיקחו לנו את האומנות בשביל מה לחיות

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *