דברים שסיפרתי לבתי על חיים ללא רשתות חברתיות, טלפונים ומחשבים.

אבא, פעם היה עולם ללא פלאפונים ורשתות חברתיות?

איך תקשרת עם החברים שלך?

איך קבעת דברים עם חברים?

איך ידעת להגיע ממקום למקום בלי ווייז?

מאיפה השגת אינפורמציה רלוונטית על כל מיני דברים?

מה, פעם לא הייתה טלוויזיה?

איך הסתדרת בלי מחשב?

איך הייתם מעבירים את הזמן שלכם?

מבול השאלות האלה שטף אותי מילדתי ללא הפסקה וגרם לי להמון מחשבות.

איזה מן עולם זה היה?

אבא, היית מעדיף את העולם של אז ללא כל הטכנולוגיה, על זה של היום?

דברים שהיום מובנים לנו מאליהם ללא מחשבה שנייה, היו עד לא מזמן בגדר מדע בדיוני. היה זה עולם אחר.

ניסיתי לחשוב פתאום איך אתה מסביר לילדך על עולם בו התקשורת הייתה ללא מכשירים. העולם של ילדותי התרכז סביב ״השכונה״. הכול היה בשכונה. השכונה הייתה בערך כל המרחב הקיומי שלנו. בשכונה התאספנו כל יום כל החברים אחרי הלימודים ותכננו מה עושים היום, איזה משחקים אנחנו הולכים לשחק היום.

התקשורת בינינו הייתה בצעקות. לא היה לא טלפון ולא פלאפונים. קראנו האחד לשני מהמרפסות מהרחוב. הדבר הכי קרוב לפלאפון היה שתי קופסאות לבן שמחבר ביניהן חוט שפגט. וכאשר האחד היה שם את קופסת הלבן באוזנו השני היה שם את הקופסה בפיו וכך והיינו מדברים בלחש בכדי לייצר את אפקט הטלפון.

זאת הייתה הרשת החברתית שלנו. להעביר הודעות היינו מעבירים במעגל של השכונה. או שהיינו שולחים את אחד החברים לחבר שקיבל ריתוק מאמו משום שהוא לא הכין שעורים. את "הדואר האלקטרוני" היינו מעבירים בפתקים או מכתבים שהיינו כותבים ושמים בתיבת הדואר האחד של השני ומחכים בשקיקה לתשובה שהייתה מגיעה לפעמים אחרי מספר ימים.

החיים היו כל כך תוססים והיו לנו שלל משחקי חברה אותם מחזרנו שוב ושוב בלי שהתעייפנו מהם אף פעם. ״מחבואים", אחד עומד עם הפנים לעץ מוסתרות סופר עד עשר בזמן שכולנו היינו מתחבאים בכל מיני פינות בשכונה. וכשהעומד היה מסיים במי שמלפני ומאחורי ומצדדי הוא העומד אחד שתים שלוש, התחיל המרוץ שלו לחפש אותנו, ואנחנו תפקידנו היה לגעת בעץ חת שתיים שלוש בלי שהעומד יתפוס אותנו.

״צ׳יק צ׳אק״, מחניים, קאובויים ואינדיאנים, קדרים באים, ג'ולות, גוגואים, קרוב לקיר, תופסת ועוד ועוד.

וכמובן כמו בכל שכונה אמיתית היו את אבי הטיפוס הייחודיים לשכונה.

שמעון הפרסי, או כמו שאמא שלו הייתה קוראת לו צ׳ימיחאי במבטא פרסי כבד.

חיים בלה הפולני. רותי לייכטר, שאח שלה היה טייס בחייל האוויר. ירחמיאל רפה השכל שקראנו לו זרח. אילנה המשוגעת. גברת איגן ההונגרייה הזקנה. זיוה אוגרת הזבל. ועוד ועוד דמויות. כל אחד מהטיפוסים האלה סיפק לנו שלל רעיונות לשיגועים.

בהיותנו חיים בעולם בו את האינפורמציה קיבלנו רק מספרים, הייתי מנוי בשלוש ספריות – של בית הספר, של העירייה ושל חנות הספרים ברחוב סוקולוב שגם השאילה ספרים. כשהגיעה הטלוויזיה לחיינו, השיא של הצפייה היה מצעדי יום העצמאות פעם בשנה, סרטים מצוירים פעם בשבוע חצי שעה, וכמובן הסרט בערבית ביום שישי. בזה הסתכמה כל המדיה הטלוויזיונית שלנו. וגם זה בשחור לבן.

אז כן, הכול היה נאיבי. כולם הכירו את כולם. את הזמן היינו ממלאים בחוויות של להיות ביחד בשכונה, בתנועות הנוער, ובכל ההקשרים החברתיים. הזמן החברתי שלנו רץ במהירות הבזק. וכשהערב היה יורד היו מתחילות הצעקות של האימהות לכולם לחזור הביתה להכין שעורים, לאכול ולהתקלח. כמה קשה היה להתנתק מהחברים מהשכונה.

אז ילדתי, זה מה שהיה פעם.

זה היה העולם המלא שלנו. ולא, לא הייתי חוזר לעולם ללא טכנולוגיה. אבל הדבר שחסר היום ילדתי הוא המעטפת של השכונה, המגע הישיר עם חברים, האינטימיות של מעגלים חברתיים אשר איבדנו בשל הטכנולוגיה שיצרה ריחוק וניכור חברתי קשה. תקשורת בין חברים שיושבים האחד ליד השני ומדברים בווטסאפ במקום להסתכל האחד לשני בעיניים ופשוט לשוחח. אין תחליף בללכת לקנות או להשאיל ספר, לקחת אותו אתך לכל מקום, ולקרוא בכל הזדמנות. זה חוויה נצחית ששום מחשב או טלפון לא יוכלו להעפיל עליה.

לדברים האלה אני מתגעגע.

שלכם, ריקי שחם.

Join the Conversation

27 Comments

  1. נקווה שהעולם יחזור קצת לדברים האלה, למשחקי החברה ולספרים. תודה ריקי על חוויה מרגשת שאת מזכירה לנו.

  2. איזה כייף היו משחקי השכונה. קפיצות עם גומי- שניים שעומדים ואחד שקופץ וגולות היו האהובים עליי!
    איזה כייף ריקי שאת מזכירה נשכחות. תודה

  3. ריקי יקרה, מאד מרגש כל מה שכתבת, החזיר אותי באחת לשכונת ילדותי בגבעתיים. ממש מסע בזמן אחד לאחד כפי שתיארת.

  4. וואוו כמה כיף להזכר בעולם שבו אנשים ממש יצרו קשר אחד עם השני לא דרך מכשירים
    תודה ריקי שחם על הבלוג המרתק!

    1. גמאני מרגישה ככה. הלוואי שלילדים שלנו היתה כזאת ילדות, חושבת על כל התקשורת לה הם חשופים ועוד בפרט בעידן הקורונה….

  5. ריקי יקרה מזכיר לך שהיינו מעבירים שעות באליפויות שח מט ודמקה…..איזה כיף

  6. ריקי זוכרת את התעלולים שעשינו ברחוב עם חוט שקשור לפחית מים ולעץ ומי שבי עובר היתה נופלת עליו הפחית של המים… איזו תמימות שעות של תיכנונים של תעלולים של שיחות של משחקים …..

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *