"לא משנה כמה עצומה ונרחבת החשכה,עלינו להביא את האור בעצמינו"

במהלך קריירה שנמשכה מעל למחצית המאה, יצר סטנלי קובריק 13 סרטים. לשם השוואה, היצ’קוק מתהדר ב-83, לטרנטינו יש כבר 53. ככה זה כשאתה פרפקציוניסט שמתעקש לשלוט בכל נדבך ביצירה שלך. 

אם זה יכול להכתב, או שאפשר לחשוב על זה, זה יכול להיות מצולם.

כדי להבין את תהליך היצירה שאפיין את אחד מהבמאים המשפיעים של המאה ה-20 לעומק, יש לסקור את השורשים תחילה.

קובריק נולד בניו-יורק, בשנת 1928, למשפחה יהודית, ששורשיה בהגירה של שלהי המאה ה-19, ממזרח אירופה לארה”ב. נשמע כמו פתיחה טובה לתרבות שוליים? אז זהו, שלא. המשפחה השתלבה יופי בכור ההיתוך האמריקאי, ושני הוריו היו מצליחים למדיי. על אביו מסופר שהיה רופא מצוין ובעל שם.

סטנלי הצעיר למד בבתי ספר ציבוריים, ועל אף שנמצא כבעל אינטליגנציה גבוהה מהממוצע, לימודים לא היו בראש מעייניו, והוא בחר ללכת לקרוא איזה משהו – רצוי סיפורי מיתולוגיה יוונית, רומית או אגדה של האחים גרים, לצפות במשחק בייסבול טוב של הינקיז, או – בגילאים מאוחרים יותר – לצפות בסרטי קולנוע ולקבל השראות ויזואליות. כשהיה בן 12, חשב אביו שיעשה טוב לילד אם ישלח אותו להתאוורר קצת אצל דודו בקליפורניה. הדוד המסור לימד אותו שחמט, מוטיב שיוטמע שנים אחר כך במרבית סרטיו. מתנת הבר-מצווה שלו מאבא קובריק, מאידך, הייתה זו ששינתה את חייו. זו הייתה מצלמה.

סרט קולנוע – או שהוא צריך להיות יותר – כמו מוסיקה מאשר כמו סיפורת. הוא צריך להיות התקדמות של מצבי רוח ורגשות. הנושא, שנמצא מאחורי הרגש, המשמעות, כל זה בא מאוחר יותר

כשסיים את לימודי התיכון שלו, נושא בתעודה בינונית למדיי, שלא היה ביכולתה להכניס אותו ללימודי קולג’, בחר ללמוד כמה קורסי ערב. בתקופה זו, קובריק בן ה-18 מוכר את אחד מצילומיו למגזין Look. הדרך “לעשות עם זה משהו” הפכה קצרה יותר. הוא התקבל להתמחות במגזין, ולאחר מכן – כצלם מן המניין. זמן טוב להתחתן ולהתחיל להיות אדם בוגר בעולם.

“אולי זה נשמע מגוחך, אבל הדבר הטוב ביותר שיוצרי סרטים צעירים צריכים לעשות, זה לקחת מצלמה וקצת סרט צילום ולעשות סרט, מכל סוג שהוא”.

במקביל לקריירת הצילום ההולכת ומתפתחת שלו, ממשיך קובריק ומעמיק באהבתו לעולם הקולנוע. מעבר לצפיה, הוא החל לקרוא כמויות של ספרים על הצדדים היוצרים של התעשייה.

הוא צילם כמה סרטים תיעודיים קצרים, מוצלחים למדיי (כלומר, כאלה שאפילו הרוויחו קצת כסף). באחד מסרטיו, סקר את יומו של מתאבק מקומי. תנועת המצלמה העוקבת לאחור, הפכה להיות אחד מסימני הזיהוי שלו. למרות זאת, הרגיש שזה לא לגמרי “זה”. הוא צריך לצלם משהו משלו.

בשנת 1953, בגיל 25, צילם קובריק סרט קצר ראשון במימון עצמי ומשפחתי, “פחד ותשוקה“. מסתבר שלצלם סרט זו חוויה יקרה למדיי – הוא ואשתו (שהיוותה את מרבית צוות ההפקה) נפרדו, ומפיק סרטים אחר, שזיהה את הפוטנציאל, היה צריך להשלים את התקציב הראשוני שאזל קומפלט.

ומה עם קריירת הצילום, נגמרה? לא ממש. קובריק תמיד התייחס לסרטיו כמו אל אלפי תמונות סטילס, המוקרנות במהירות אחת אחרי השניה, ולכן השקיע מחשבה רבה בבניית קומפוזיציות, סימטריה ושילובי צבעים יוצרי-אווירה, באופן שיהפוך גם הוא לטביעת אצבע ייחודית.

גם אם שני הסרטים שבאו לאחר “פחד ותשוקה” היו פלופ מסחרי, הרי שהם סימנו אותו בקרב יודעי דבר במקומות הנכונים, כהבטחה שאין להתעלם ממנה.

בשנת 1956, מציעים אולפני MGM לקובריק, סכום כסף משמעותי כדי לכתוב, להפיק ולביים סרט. הוא חובר למפיק ג’יימס ב. האריס, יחד הם משכנעים את קירק דאגלס לקבל תפקיד ראשי, ו”שבילי התהילה” בא לעולם.

אישיותו ה…מורכבת של קובריק הובילה לכמה סכסוכי עבודה על רקע אמנותי בשנים שלאחר מכן. בין אם ריבים קטנים עם צלמים ותיקים, ובין אם הפסקת התקשרות בעבודה על סרטו של מרלון ברנדו “כשגברים שונאים” (מה שהותיר את ברנדו לסיים את עבודת הבימוי בעצמו).

יחסי החברות האמיצים עם קירק דאגלס נהרסו כליל סביב העבודה על “ספרטקוס” (1960). הסרט, שהיה יוזמה של דאגלס, בוים תחילה ע”י אנתוני מאן. שבועיים לתוך הצילומים, מאן מפוטר ובמקומו נקרא קובריק לדגל. חוסר השליטה של זה האחרון בכל הפרטים הקטנים ביותר שכרוכים בסרט, הפך עבורו למקור לתסכול כזה שעד לסוף חייו התכחש ליצירה. קירק דאגלס המבואס מכמויות הוויכוחים ומהיחס הכללי, המשיך לתאר מאז את קובריק בעל כשרון“.

“כל מי שניסה להפיק סרט, יודע שלמרות שזה יכול להיחוות כמו ניסיון לכתוב את “מלחמה ושלום” תוך כדי נסיעה במכוניות המתנגשות בלונה פארק, כשמצליחים בסופו של דבר לעשות את זה כמו שצריך, אין הרבה שמחות בחיים ששוות להרגשה הזו”.

“לעולם לא עוד!” הבטיח סטנלי קובריק לעצמו בלב, בכל הנוגע לחוסר שליטה בתסריט, ליהוק, בימוי או כל נדבך אחר של יצירת סרטים.

בשנת 1962, עבר קובריק לאנגליה המתירנית-יחסית, כדי לצלם את “לוליטה” מעורר המחלוקת. מחבר הספר, ולדימיר נבוקוב, נקרא כדי לעבד את ספרו לתסריט, מתוכו – כך העריך הסופר – הוכנסו לסרט משהו כמו 20% בטוטאל.

אנגליה הייתה טובה אליו, והוא נשאר בה גם כדי לצלם את “ד”ר סטריינג’לאב” (בכיכוב פיטר סלרס בשלושה תפקידים שונים), סאטירה אנטי-מלחמתית בועטת, שניגחה את הפרה הקדושה – מדיניות המלחמה של ארה”ב. חילוקי דעות בין אחד מכוכבי הסרט, ג’ורג’ סי. סקוט, לבין הבמאי, נפתרו במשחק שחמט כשהמנצח – בדרך כלל קובריק – היה זה שדעתו הייתה מובילה הלאה (נכון היה שווה ללמוד, קובריק?).

סט מהפנט ב”2001: אודיסאה בחלל”

“ברמה הפסיכולוגית העמוקה ביותר, עלילת הסרט מסמלת את החיפוש אחר האלוהים, ומניחה בסופו של דבר איזה משהו שהוא מעט פחות מהגדרה מדעית של אלוהים”.

עדיין בממלכה הבריטית, חמש שנים לקח לקובריק לפתח את “2001: אודיסאה בחלל“, עליו אמר “בעיקרון, זו חוויה ויזואלית, לא-מילולית, שפוגשת את הצופה ברמת תודעה עמוקה יותר, בדיוק כמו שעושה מוזיקה, או ציור“. 1968, שנה לפני הנחיתה על הירח (שיש אומרים כי קיבלה בוסט של מוטיבציה בזכות הסרט), והרבה לפני המצאת הטאבלט שעושה בסרט הופעת אורח פורצת-דרך קצרה, השפיע קובריק באופן בלתי הפיך על הדרך בה אנשים, כולל דורות של אמנים, יוצרי סרטים, צלמים, ציירים ועוד, תופסים את החלל.

אם ילדי הפרחים לא הגיעו מוכנים מהבית, הרי שהסרט סיפק להם, במוזיקה, באין-מוזיקה, בויזואליה המהפנטת, האיטית או המהירה לפרקים, במינימליזם הורבלי,  את הטריפ הרב-חושי המתבקש. הסרט זכה לכאלו ביקורות קטלניות, כסממן של תרבות-פופ ריקנית, שמייד אומץ ע”י האליטה המשכילה כחלק מאנטי-תרבות חתרנית.

דילמות חברתיות נוקבות ב”התפוז המכני”

שלושה חודשים לאחר צאת “התפוז המכני” לאקרנים ב-1971, נאמן כמעט מוחלטות לספר באותו השם עליו התבסס, נגנזה הקרנתו. מחבר הספר, אנתוני בורגס, אמר כי הסרט היה “גאוני. אולי אפילו גאוני במידה מסוכנת“. חקייני החבורה האלימה המופיעה בסרט שצצו בחודשים הסמוכים לבכורה, הם שהובילו לגניזה.

להגנתו טען קובריק “לנסות ולקשור אחריות לאמנות כגורם לחיים, נראה לי כמו להציב את המצב באופן עקום. אמנות מבוססת על עיצוב מחדש של החיים, אבל היא לא יוצרת חיים, או גורמת להם“.

העולם פשוט לא היה מוכן עדיין להתמודד עם עוצמת הדילמה אותה הציב קובריק בסרט – האם אנחנו מעדיפים להיות חברה חופשיה, בה יכולים להתרחש גם מעשי אלימות נוראיים שכאלה, או שנעדיף להיות בטוחים בתמורה לויתור על החופש הזה?

בתחילת שנות ה-80 יוצר קובריק את אחת מהיצירות הויזואליות ביותר שלו – “הניצוץ“.

האסתטיקה הקובריקית כל כך מוקפדת, מסט הצילומים המושלג במלון המבודד, ועד לתאומות גריידי בשמלות התכלת והגרביים הלבנים המתוחים, שאין פלא שהיא מהווה השראה שוב ושוב למיטב מעצבי האופנה.

אלכסנדר מקווין עשה מחווה מובהקת לויזואליה המצמררת בקולקציית סתיו 1999; באותה נשימה אפשר להזכיר את קולקציית אביב-קיץ 2018 של המותג UNDERCOVER בעיצוב ג’ון טקאשי. השנה, אותו המותג הציג קולקציה בהשראת “התפוז המכני”.

“המסך הוא מדיום קסום. יש לו כוח כזה למשוך את תשומת הלב כמו גם לעורר רגשות ומצבי רוח באופן כזה שאף צורת אמנות אחרת לא יכולה לו”.

חברות וחברים מורשתו של סטנלי קובריק תהדהד לנצח בחלל הקיום שלנו. סרטיו שהפכו לאייקונים מופלאים מעוררי הדים והתלבטויות לגבי המסרים החברתיים העמוקים שהם העלו, ימשיכו למלא את חובבי הקולנוע עוד זמן רב.

אקורד הסיום של סטנלי הוא ללא ספק מעורר את השאלה מטרידה את המין האנושי האם הנחיתה על הירח היתה הפקתו הגדולה ביותר של סטנלי?

ממליצה לכולם לשמוע את דברי הסיכום שלו על הקונספירציה הבלתי פתורה הזאת ולששפוט בעצמיכם.

נחיתה רכה לכולם שלכם באהבה ריקי שחם

Join the Conversation

1 Comment

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *