"תיתנו תיתנו תיתנו- מה המטרה בניסיון אם לא נותנים ממנו? אם יש סיפורים שך\לא מספרים לאחרים, אם יש כסף שלא חולקים אותו! אני מתכוונת להישרף ביום מותי אפ אף אחד מהדברים הללו! דרך הנתינה אני מתקשרת עם אחרים, עם העולם ועם הבריאה."


אהבה יכולה להפתיע גם את מי שהתרגל להיות לבד, למלא חלל שאפילו לא הורגש שהיה ולחמם לבבות שקפאו ברבות השנים

איינדה החלה את הקריירה שלה ב-1967 כחברה בצוות עורכים של מגזין הנשים "פאולה". בין 1969 ל-1974 שימשה כעורכת במגזין ילדים ואף פרסמה שני סיפורי ילדים ואסופת מאמרים.

בין השנים 1970 ל-1974 עבדה בערוצים שונים של הטלוויזיה הצ'יליאנית כמפיקה ואחר כך כמגישה בתוכנית הומור. בין השאר ראיינה איינדה את המשורר הצ'יליאני, זוכה פרס נובל לספרותפאבלו נרודה, שאמר לה כי היא בעלת דמיון רב מדי מכדי להיות עיתונאית טובה וכי עליה להפוך לסופרת. בעצתו היא פרסמה גם אסופה של טוריה הסאטירים כספר. זמן קצר לפני שנאלצה לברוח מהמדינה שיחקה איינדה בהצגה התיאטרון "השגריר" (מספרדית: El Embajador).

בתחילת דרכה בקראקס, עבדה איינדה כעיתונאית עצמאית עבור היומון "El Nacional". כאשר נודע לה שסבה בן ה-99 נמצא על ערש דווי היא החלה לכתוב לו מכתבים שהפכו ברבות הימים לנובלה הראשונה פרי עטה, "הבית של שבעת המראות".

"בית הרוחות", ספרה השני של איינדה (1982) זכה להצלחה מרובה. הספר עוסק גם במשטרו של פינושה והוא אף עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מריל סטריפ וג'רמי איירונס. הספר, כמו רבים מספריה הבאים, משתייך לז'אנר של ריאליזם מאגי ולכן רבים השוו את סגנונה לזה של גבריאל גארסיה מארקס.

מאז זכו ספריה להצלחה רבה, והיא אף זכתה בפרסים רבים. ב-2006 הייתה איינדה אחת מבין שמונת מדליקי המשואות בטקס הפתיחה של משחקי החורף האולימפיים בטורינואיטליה.

ספריה עוסקים ברובם במולדתה צ'ילה: סאגות משפחתיות, משפחות אמידות, מאבקים פוליטיים והיסטוריים שמשפיעים על חייהן של הגיבורים, מאבקים על השם הטוב, אהבות בלתי אפשריות שבמרכזן גיבורות נשים. מבין ספריה שתורגמו לעברית: "בית הרוחות", "בת המזל", "סיפורי אוה לונה", "אוה לונה", "עיר המפלצות", "על אהבה וצללים", (שעובד גם הוא לקולנוע), "הסדר האינסופי", "זורו" ו"המאהב החשאי".

ספרה "ארצי שהמצאתי" (2003), הוא ספר אוטוביוגרפי שתורגם גם הוא לעברית.

ב-2005 פרסמה איינדה את ספרה "פאולה" (תורגם לעברית) המוקדש לבתה. בספר מספרת איינדה על ילדותה בצורה של מכתב לבתה שהייתה בתרדמת בבית חולים במדריד

הביטויים של איזבל איינדה מלאים תשוקה ומחויבות, כמו הרומנים שלה, כמוה. הם הנציגים של שיפור אישי, אהבה והתנגדות ברזל, אותו למדנו באמצעות הדמויות הנפלאות שלהם, כמו אלה של אווה לונה או של בית הרוחות.

חברות וחברים כשאני באה לציג את עבודתה יוצאת הדופן של איזבל איינדה אז מעבר לתחום הספרותי, עבודתה האישית היא יוצאת דופן. הסופרת הצ'יליאנית הנודעת הזאת היא פעילה חברתית גדולה ואחת הפמיניסטיות המלהיבות ביותר באמריקה הלטינית. כמו כן, ראוי להזכיר את הכריזמה שלה כמרצה ותקשורת, אחד מאותם אנשים בעלי מוח צלול מאוד ובלב ספרותי המוקדש להשראת אחרים, להדריך ולהעלות את המודעות.
עיתונאית, מספרת בלתי נמנעת ומחויבת תמיד לקול הנשים, מפנה את תשומת הלב ללא ספק למרקם הפסיכולוגי החריג העומד ביסוד רוב יצירותיה. כמעט תמיד אנחנו נשענים מתוך ספריה מתוך סקרנות, ובסופו של דבר מונעים על ידי האנושיות הלבבית שלה, שם ההומור, הטרגדיה, הפנטזיה והחיים עצמם בכל מערומיה מחבקים אותנו לחלוטין להשאיר אותנו לא אחד נפעמים מעוצמת החיבור האישי העמוק עם הדמויות הספרותיות.

כדי לחיות, כדי לעשות זאת בעוצמה, אין להניח לימים לעבור, כשאדם מעביר אחד לאחד את דפי הספר מבלי להתענג על שורותיו, בסיפור שהוא מספר לנו. להתקיים זה להרגיש, להעז, לדלג על הדיאטות, לטעום, לרוץ בגשם בלי לחשוש להירטב, לאהוב בלי פחד לאבד, ולחיות בלי פחד שהכל יסתיים מחר. אחרי הכל, מה שבאמת צריך לתת לנו פחד הוא חיים לא חיים.

חיו ותיתנו תיתנו תיתנו כי מה שווה הכל אם אין לך עם מי חלוק אותו… שלכם באהבה ריקי שחם

Join the Conversation

1 Comment

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *