גי דה מופאסאן

״הזכרון שלנו הוא עולם מושלם יותר מהיקום: הוא מחזיר לחיים את מי שכבר לא קיים״

"הנשיקה מכה כברק, האהבה עוברת כסופה, ואחר כך החיים נרגעים מחדש כמו השמים."

בימי בחייו כתב גי דה מופסן (1850-1893) כשלוש מאות סיפורים קצרים, ובסגנונו המובהק הפך לאחד מהכבירים שבאמני הסיפור הקצר. הגוון האירוני של סיפוריו מאפשר להאיר את הנפש האנושית ולמצוא בה צדדים לא מוכרים, מאיימים אפילו, וכך הפערים המתגלים והולכים בין מי שהדמויות מציגות את עצמן בציבור לבין מי שהן לפעמים ממש באמת נתונים במחלוקת ובסכסוך פנימיים. והתוצאה? מחלוקות וסכסוך חיצוניים, כאלה שיוצרים דרמות עלילתיות, קטנות כגדולות, המסתכמות לרוב בתפנית מפתיעה, ממש בסיום.


גי דה מופאסאן נולד וגדל בעיירה אטרטה בנורמנדי. אמו הכירה מילדותה את גוסטב פלובר שעתיד היה להיות בעל השפעה על חיי בנה. הוא נשלח לבית ספר ברואן שם היה תלמיד טוב, ושקע באהבתו לשירה ותיאטרון.


"הייסורים הגדולים שבחיינו נובעים מן העובדה שאנו בודדים לנצח, וכל מאמצינו, כל פעולותינו נועדו כדי להימלט מבדידות זו."


"אלוהים ברא את האדם בצלמו, אבל האדם השיב לו מידה כנגד מידה"

עם סיום לימודיו בקולג', ב-1870, פרצה מלחמת צרפת–פרוסיה, מופאסאן הפסיק את לימודיו והתגייס לצבא. אחרי שחרורו נסע לפריז, שם עבד במיניסטריון הצי.

הנפש היא בעלת גוון של מבט. נפש תכולה בלבד נושאת בתוכה את החלום. היא מקבלת את גוון גלי הים והחלל."

פלובר לקח אותו תחת חסותו. הוא עודד את מופאסאן לכתוב, והכניס אותו לחוגי הספרות. בביתו של פלובר הכיר מופאסאן את הסופר הרוסי איוון טורגנייב, את אמיל זולאאלפונס דודה ואחרים. ב-1878 הועבר למיניסטריון החינוך, והיה לעורך של כמה עיתונים. בזמנו הפנוי כתב רומנים וסיפורים קצרים.

ב-1880 פרסם את יצירת המופת שלו "כדור של שומן", אשר זכתה להצלחה מיידית. בעשור שבין 1880 ל-1891, כתב רומנים וסיפורים למאות. סגנונם המאופק והבהיר העמידו אותו בשורה הראשונה של הסופרים בני המאה ה-19.

"הייסורים הגדולים שבחיינו נובעים מן העובדה שאנו בודדים לנצח, וכל מאמצינו, כל פעולותינו נועדו כדי להימלט מבדידות זו."

מופאסאן, שהיה מבין המתנגדים הרבים להקמת מגדל אייפל, נהג לשתות כוס קפה בכל בוקר במסעדה שעל המגדל. כששאלוהו מדוע הוא עושה זאת ענה ש"זהו המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את המגדל".

בעקבות הצלחתו נפתחו לפניו גם חוגי החברה הגבוהה. הוא הרבה בנסיעות, וחזר מכל נסיעה עם ספר חדש לפרסום. בשנותיו האחרונות העדיף להתבודד, פחד מפני המוות ומרדיפה, ולאחר ניסיון לשים קץ לחייו בינואר 1892, ככל הנראה כתוצאה ממחלת העגבת שהתפשטה למערכת העצבים שלו (עגבת שלישונית), הוכרז כלא שפוי.[1]

"הנפש היא בעלת גוון של מבט. נפש תכולה בלבד נושאת בתוכה את החלום. היא מקבלת את גוון גלי הים והחלל."

הוא נפטר בפריז, ב-6 ביולי 1893, ממחלת העגבת, כחודש לפני יום הולדתו ה-43

חברות וחברים אל גי דה מופאסאן התוודעתי בתיכון והחיבור אל מסורת הסיפורת הקצרה היתה לי טיבעית ומדוייקת. אומן הסיפורת הקצרה מביא באופן המיוחד שלו את סיפוריו שמצליחים לגעת בכל קורא בנקודה מהותית של הוויתו הקיומית. ההיות של סופר היא מורכבת ומדהימה בעיניי. היכולת לבטע בסיפור קצר את מכלול ההוייה היא גאונות לשמה

ממלציה לקרוא את כל סיפוריו אולם המחרוזת ז הסיפור שהולך איתי לכל מקום מעבר לזמן ולמרחב.

שלכם באהבה ריקי שחם

Join the Conversation

2 Comments

  1. אחד הסופרים האהובים עליי ביותר.
    יכולת נדירה לרקום דרמה בכל כך מעט עמודים.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *