"הפצע הוא המקום דרכו האור נכנס לתוכך"

ג’לאל א-דין רומי היה משורר, משפטן, מיסטיקן ותאולוג פרסי סופי. הוא הוריש להיסטוריה יצירות ספרותיות חשובות ביותר: ספר שירה בן מאות עמודים שמהווה את אחד מרגעי השיא באלף שנות השירה הפרסית; שישה כרכים של פואמה הכתובה בצמדי שורות חרוזות, המוגדרת לעיתים כ’קוראן בחרוזים’; אסופה של שיעורים ודרשות שנכתבו מכלי ראשון בידי תלמידיו, ובה מוצגים רעיונות התורה שלו; אינספור מכתבים שבהם מתגלה יכולתו בהקמת רשת של בתי ספר, שצמחה בהשראת יצירתו.

"אתה לא טיפה באוקיינוס, אתה הוא כל האוקיינוס עצמו בטיפה."

ריקי שחם
ריקי שחם

רומי חי בזמן ובמקום מוגבלים מבחינות רבות: הוא הגיע מעיר באפגניסטן של ימינו והשתקע בחלק המזרחי של אנטוליה, שנשלט בידי שושלת טורקית אשר נדחקה מערבה במאבקה עם המונגולים. הנדידה הפוליטית של העמים הטורקיים והמונגוליים מערבה, אשר סחפה עמה אנשים כמו רומי, הביאה לפריצה ממזרח של גבולות העולם הנוצרי המערבי, כלומר של האימפריה הביזנטית. רומי חי בארץ שהייתה מאוכלסת ביוונים-אורתודוקסים, ערבים, פרסים וטורקים שהיו בתהליך התאסלמות אך עדיין שימרו שורשים אליליים חזקים.

"הדרך ידועה לכולם, אך מעטים אלו הבוחרים ללכת בה."

ריקי שחם
ריקי שחם

בתוך אווירת השינוי מן היסוד שבה חי, הצליח רומי להפגין תבונה גדולה מבחינה פוליטית ולהוות מעין כוכב קבוע בשמים, במעמד הנמצא מעבר למחלוקות וליריבויות. בין תלמידיו אנו מוצאים את הווזיר מוֹעין אֶ-דִּין פַּרְוַואנֶה עצמו, שהיה המושל של אותו אזור. רומי השכיל להשתמש ביתרון זה בכדי להעצים את המסר שלו ולבנות רשת חזקה ויציבה של בתי ספר, רשת שבתקופה מאוחרת יותר שגשגה ברחבי האימפריה העות’מנית העתידית.

"יש הרבה דרכים להגיע לאלוהים. אני בוחר באהבה".

ריקי שחם
ריקי שחם

ביוגרפיה

ריקי שחם
ריקי שחם

ג’לאל א-דין רומי נולד ב-30 בספטמבר 1207 ככל הנראה ביישוב וַוחְ’ֹש, כיום בטג’יקיסטן. עם זאת, בזיכרון ההיסטורי המקובל הוא נולד בבַּלְח’, המרכז העתיק של ח’וראסאן הנמצא בתחומי אפגניסטן של ימינו והוא גם נושא את שם העיר, בַּלְחִ’י, כלומר איש בַּלְח’. רומי היה בנו של בַּהַאא’ א-דִּין וַולַד, איש הלכה ומטיף חשוב, בעל נטיות מיסטיות, שמשפחתו התייחסה אל אבו-בכר, הח’ליף הראשון. למזלה הגדול, המשפחה עזבה את האזור ממש לפני הפלישה המונגולית האיומה, בשל וויכוחים תיאולוגיים ואחרים עם השלטונות וגורמים בציבוריות, אך אולי גם משום שחשו בסכנה המתקרבת. בתחילה הגיעו לנישאפור, בצפון מערב איראן. שם, על פי המסופר, פגש רומי הצעיר את המשורר המיסטי הפרסי הגדול פריד א-דין עַטאר (בפרסית, עַטַארֶ-נִיֹשַאפּוּרִי), שהעניק לו את ‘ספר הסודות’ (בפרסית, אַסְרַאר-נַאמֶה) שלו, וניבא לרומי עתיד מזהיר כמורה רוחני.

אולם גם נישאפור לא הייתה מקום בטוח ומשפחתו של רומי גלתה בשנית, לאחר שהות קצרה בבגדד ועלייה לרגל למכה, הגיעה ללַרַנְדַה, בימינו העיר הטורקית כַּארַאמַאן, שם הקדיש אביו של רומי שבע שנים נוספות לחינוך בנו, אשר נישא בינתיים.

"האהבה מהווה רפואה לכל כאב."

לבסוף הזמין הנסיך הטורקי-סלג’וקי של קוֹניָה את אביו של רומי ללמד את תורת המשפט וחוקי הקוראן. בשנת 1231, זמן קצר לאחר המעבר האחרון, מת בהאא א-דין וולד, ורומי נסע ללמוד בחַאלב ולאחר מכן בדמשק, שם נשאר למשך כמה שנים. לאחר חזרתו לצמיתות לקוניה בכדי לקבל את הקתדרה שהייתה של אביו, בנובמבר 1244, טרף אירוע בלתי צפוי את מהלך חייו של רומי: המפגש עם האיש שיהפוך לאביו הרוחני ושיהיה בעל השפעה מכרעת על רומי, שַמְס תַבְּרִיזי (‘השמש של תבריז’).

"באמצעותה של האהבה, המר הופך למתוק והנחושת הופכת לזהב."

מסורת עתיקה שבעל פה מספרת על פגישה זו באופן מושך לב. רומי קרא ספר כאשר עבר לידו איש זקן לבוש סחבות ששאל אותו: “מה אתה עושה?”, “משהו שאתה לא תבין”, השיב לו רומי ביובש. באותו רגע עלה הספר באש ורומי ביקש משַמְס הסברים למה שקרה. “משהו שאתה לא תבין”, הייתה תשובתו.

באותו רגע עזב רומי את ביתו ומשפחתו כדי ללכת בעקבות הדרוויש המסתורי. שלוש שנים נמשכה הרעות שלהם, עד ה-3 בדצמבר 1247, היום שבו נעלם שַמס באופן מסתורי, יתכן שנרצח בידי תלמידיו של רומי שקינאו בעליונותו על מורם. רומי מיאן להתנחם, וכתב לזכרו ‘דיוואן שַמְס תַבְּרִיזִי’, אוסף שירים ‘על אהבה ואֵבֶל’. בחלוף הזמן התגבר על הכאב והפנים את אהבתו למורהו, אהבה אשר קיבלה בנפשו את דמות האהבה האלוהית.

נשמה קיבלה אוזניים משלה כדי שתוכל לשמוע דברים שהמוח אינו יכול להבין."

לאחר היעלמותו של שמס היה רומי מוקף תמיד בתלמידים רבים. תלמידיו ובראשם חסאם א-דין צֶ’לֶבִּי ובנו סולטאן וולד, הקימו לאחר מותו את מסדר המוולוויה, המוכר עד היום בכל העולם בטקס הייחודי של ה’סַמַאע’, ריקוד היקום של הדרווישים. המסדר התחזק בטורקיה העות’מאנית מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19. היה לו גם תפקיד מדיני לא מבוטל, אולם הוא מעולם לא סטה מהייעוד המקורי שלו ולא נטש את הסגפנות ואת הנוהגים המיסטיים.

ב-17 בדצמבר 1273 עזב רומי את האדמה. ביום הלוויה שלו, קראו את פסוקי הקוראן היפים ביותר בנימה מעודנת: המואזינים קראו לתפילה לתחיית המתים, עשרים להקות של זמרים מעולים קראו את הקינות שרומי עצמו חיבר, בעת שקולות השופר והחצוצרות התערבבו זה בזה. כולם בכו, צעקו, המטירו קינות. היו שם בני קהילות ולאומים שונים: נוצרים, יהודים, יוונים, ערבים, טורקים, וכולם נשאו אל על את ספרי הקודש שלהם. נוצרים ויהודים קראו פסוקי תהילים, את החומש ואת הבשורה, כנהוג אצלם. הם הבינו שרומי היה אחרון הנביאים. בעוד המוסלמים ראו בו את מוחמד בן זמנם, הבחינו הנוצרים והיהודים לאורו באור שזרח ממילותיהם של משה וישוע.

מורשתו

המתנה הגדולה של רומי הינה בכך שהצליח לתת לתובנה זו צורה, צורה המונחלת ונפוצה עד היום כ’סַמַאע’ (בערבית. בטורקית, (Sema של המסדר הנקרא על שמו, מֶווְלֶווִיֶּה (בהגייה ערבית Mawlaw’īyya, בטורקית Mevlevilik, Mevleviyye). הדרווישים של מסדר זה מכונים “דרווישים מחוללים”, או בפואטיות מסוימת: “פרפרי האל”. לבושם של הדרווישים הסובבים מורכב משמלה לבנה רחבה, המייצגת את תכריכי המת, ומכובע בצורת קונוס המייצג את אבן הקבר. בתפילתו שואף הדרוויש למות לאגו שלו, להיות חלק מהיקום באהבתו לבורא. ולשמש בתפקיד חוליית הקשר שבין הבורא, השמיים והאדמה. האדם נמצא על האדמה באופן זמני ותפקידו של הדרוויש הוא להיות המשרת הצנוע.

מחפשים אלה – המשמעות האטימולוגית של דרוויש היא “מחפש הדלתות” – מייצגים בתנועתם ההרמונית, בלוויית מוזיקה, את מצבו של האדם שמצא את המרכז שלו, והמסתובב על ציר השאיפה שלו, ורומי מתאר בבירור את העוצמה שבכך:

בשירים מוקדמים אלה חושף רומי שכל האקסטזה והשמחה, וכל הכאב והיגון שעורר בו אהובו, אינם אלא גרעיני חיטה שיש לטחון, ללוש ולאפות ללחם, שיוגש לכל מי שרעב. שיריו מהווים גשר בין הבנה אוניברסלית של הרוחניות ובין המימדים האישיים והאינטימיים של האהבה, ומעודדים אותנו להיכנס לעומק הווייתנו, יותר ויותר.

זֹאת אַהֲבָה: לָעוּף אֶל הַשָּׁמַיִם,

לִקְרֹעַ בְּכָל רֶגַע מֵאָה מָסַכִּים,

לְהִפָּרֵד מֵהַנְּשִׁימָה וּמֵהַנְּשָׁמָה,

רַגְלַיִם לְהַצִּיב בְּלִי נוֹעַ עַל אֲדָמָה.

וּלְוַתֵּר עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,

לִרְאוֹת אֶת הַפַּן הַלֹּא־מֻכָּר שֶׁל הַדְּבָרִים.

"ככל שהעמקתי לתוך שיריו המקודשים של רומי, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד, בתוך מרחבים רחוקים, נסתרים מעין, התחושה שמשהו סוחף אותי אל תוכו הלכה וגדלה. המושגים של ריקוד, מוזיקה, שירה והתמסרות הפכו לאחד. יש רק אחד. והוא בלבי… הדיוואן הוא ספר שמשאיר את הקורא המום אל מול עוצמות הגלים הגבוהים שרומי מרשה לעצמו להינשא על גבם, לא מותיר דבר לעצמו, רק לב מפרפר, חדיר לחלוטין, פתוח לרווחה".

לקרוא את דבריו של רומי זה כמו לצלול לאוקיינוס של חכמה. חברות וחברים הניחו את עול הימים הרגעו מעט בדבריו של רומי שם תמצאו תשובות למפתח הלב שלכם,

באהבה ריקי שחם

Join the Conversation

1 Comment

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *