"כל אמנות היא אוטוביוגרפית. הפנינה היא האוטוביוגרפיה של הצדפה"

אחד האנשים שבוודאי יציינו את יום הולדתו ה־100 של פליני הוא מרטין סקורסזה, אחד ממעריציו הגדולים. סקורסזה ראה את "לה סטרדה" לראשונה בגיל 12 בקולנוע באמריקה מדובב לאנגלית, ומאז שב ואמר ש"שמונה וחצי" הוא אבן בוחן עבורו והוא מקפיד לצפות בו מחדש מדי שנה.

"אין מציאות, אנחנו צריכים ליצור אותה."

ריקי שחם

"במובן של עשיית קולנוע, אנחנו יכולים להשתמש במילים כמו ענק, מאסטר, מאור גדול", אמר סקורסזה אחרי מותו של פליני. "ישנם ענקים כמו קורוסאווה, ג'ון פורד, אורסון וולס… אבל לפליני היה משהו מאוד מיוחד, וזאת ראייה ייחודית של העולם… יותר מכל אחד אחר, הוא יצר עולם משל עצמו בעזרת המוזיקה של נינו רוטה, בעזרת המראה של האנשים ואיך שהם מסתובבים וזזים, בעזרת תנועות המצלמה.

הוא יצר עולם משל עצמו בסרטים כמו 'לה דולצ'ה ויטה', 'שמונה וחצי', 'ג'ולייטה של הרוחות', 'זיכרונות', 'קזנובה' ו'סטיריקון', שהוא ככל הנראה הקיצוני ביותר בדוגמה הזאת. המילה Felliniesque הפכה למושג שכיח על מנת לתאר משהו שעל פני השטח הוא ביזארי או מוזר, אך למעשה הוא כמו צייר העובד על סרט קולנוע. הקולנוע שלו עוסק גם ברוח האנושית, הסרטים שלו כל כך מרגשים".

"המילה 'ריאליזם' איננה אומרת דבר; במובן מסוים כל דבר הוא ריאלי."

ריקי שחם

פליני עצמו אומנם נהג לומר שהוא לא מבין מה בדיוק זה אומר, אך הביטוי Felliniesque באנגלית – א־לה פליני או בסגנון פליני – הפך לכל כך שגור, עד שגם מי שמעולם לא ראה סרט שלו, מבין את משמעותו, וכשהוא שומע אותו, הוא מיד רואה לנגד עיניו גלריית טיפוסים גרוטסקית וקסומה של זונות וליצנים. ההיסטוריון ברנרד אי. קוק הגדיר זאת כך: "Felliniesque משמעו תחכום איטלקי מסוים שהוא גם ארצי, משיכה אל הביזארי אך עם אהבה לפשטות, הכל עטוף בגישה ים־תיכונית ראוותנית לחיים ולאומנות".

אפילו אם אני אחליט לעשות סרט על חתיכת דג, הוא יהיה עליי.

לאהוב את האבסטרקטי

חמשת פרסי האוסקר שפליני קיבל – ארבע זכיות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר על "לה סטרדה", "לילות כביריה", "שמונה וחצי" ו"זיכרונות" ופרס מפעל חיים אחד – רחוקים מלסכם את גדולתו או את חשיבותו של הקולנוען האינטרוספקטיבי והאומנותי ביותר שאיטליה ידעה מעודה. גם העובדה שארבעה מסרטיו מופיעים ברשימת "100 הסרטים הזרים הגדולים של כל הזמנים" של ה־BBC, לא עושה עמו חסד.

ריקי שחם

פליני, הידוע בתואר "המאסטרו", היה אחרון האוטרים הגדולים של הקולנוע האיטלקי שאחרי מלחמת העולם השנייה. רוברטו רוסליני, לוקינו ויסקונטי, ויטוריו דה סיקה ופייר פאולו פאזוליני כולם מתו בשנות ה־70, ומיכלאנג'לו אנטוניוני לקה בשבץ בשנות ה־80 והפך למוגבל מאוד. לכן עם לכתו של פליני חובבי הקולנוע קוננו לא רק על מותו של במאי גדול, אלא גם על מות הקולנוע האיטלקי בכללותו.

הקולנוע של פליני הביא לעולם את הנשמה של איטליה, אך גם נגע באיזושהי רגישות אוניברסלית, מה שהפך אותו לאחד הבמאים האהובים והנערצים ביותר גם בעולם דובר האנגלית, שאיטליה עבורו היא לא יותר מאשר משולש פיצה.

ריקי שחם

"הסרטים שלי נעשים בזכות העובדה שאני חותם על חוזה. אני מקבל מקדמה שאני לא רוצה להחזיר, אז אני חייב לסיים את הסרט… אני לא מאמין בחופש מוחלט. יוצר – אם נותנים לו חופש אמנותי מוחלט, בסוף לא יוכל לעשות דבר. הסכנה הכי גדולה לאומן היא חופש מוחלט, ההמתנה להשראה, ולכל התהליך הרומנטי הזה. מבחינה פסיכולוגית, לאומן יש יצר ילדותי להתגרות."

"הדבר היחיד הבטוח בחיים הוא שאין דבר בטוח."

חברות וחברים. מה השם פליני אומר לכן? בתקופה שאני גדלתי כל סרט של פליני שהיה יוצא היה סיבה לחגיגה קולנועית עצומה. כדי להבין את המרחב בו פליני יצר את הקולנוע היחודי שלו צריך לראות את עבודתו להבין את הביוגרפיה שלו ולבסוף להבין את גודל ההשפעה העצומה שלו על הקולנוע העולמי בכלל ועל הקולנוע האיטלקי בפרט.

ממליצה בכל ליבי פנו לכם זמן למרתון פליני התנתקו לזמן איכות מהסחות הדעת של ימינו ותהינו הנאה צרופה.

ריקי שחם

שלכם באהבה ריקי שחם

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *