דן רייזנר – אמן, פסל וחוקר

את דן פגשתי בסטודיו שלו הממוקם בלב השכונה המתחדשת של נגה בתל אביב. במסגרת השיחות שלי עם אמנים ישראליים ייחודיים דן היה הבחירה המתבקשת לחיפוש שלי אחר משמעות האומנות ומשמעות היצירה של האמן עצמו.

הסטודיו המרווח של דן הוא גם גלריה בו הוא מציג את הפסלים הרבים שלו וגם חלל היצירה שלו. את העין הצופה תופס פסל עוצמתי בהבעתו, מיד בכניסה לגלריה, של פלויד שנרצח ע״י ארבעה שוטרים בארה״ב, ומשאיר בי חותם עמוק של משמעות, אותה אני מקבלת במנות גדושות מהשיחה שלנו.

"את ילדותי העברתי בשכונת נווה מגן בוואדי שברמת השרון. זה היה הסטודיו הראשון שלי. שם היו כל חומרי הגלם הראשונים שלי פזורים בנדיבות לצרכי החיפוש האותנטי שלי." דן מספר. בשנת 1983 הוא התגייס לצנחנים ושירת כחובש קרבי במערב הפרוע של לבנון, כשהמוות הופך לשיגרת יומו. ההתעסקות במוות מעצבת את עולם הדימויים התפיסות והמורכבות של אישיותו.

דן שידע כבר בנערותו שהאומנות היא יעודו הברור, נרשם ללימודים במדרשה לאומנות ברמת השרון. וכבר בשנה השנייה ללימודיו הבין כי הפיסול היא הבחירה האמיתית עבורו. החיבור שלו לפיסול ולחומר הם צורת ההבעה בה יעסוק ויביא לכדי מימוש את אמירתו האומנותית. דן מתקדם במסלול המקובל של הקמת משפחה, ילדם, ויצירת תערוכות. ולכאורה הכל נראה הולך בכיוון הנכון. בשנת 2000 פורצת האינתיפאדה השנייה, וכל תמונת חייו של דן משתנה. המראות המרצדים חדשות לבקרים מהפיגועים ומהמוות המלווה העלו את כל החוויות שהוא נשא בקירבו מאז השירות הצבאי שלו, והמוות ששכן במרתפי תודעתו פרץ במלוא עוזו. המושג פוסט טראומה קיבל לפתע שם והגדרה מקצועית – פוסט טראומה כרוני. פתאום הרגל התותבת המגולפת אותה פיסל ושהוצגה במוזיאון ישראל קיבלה את המשמעות האמיתית לביטוי שיהפוך לנקודת ציון משמעותית כל כך בחייו.

בנקודה זאת מסביר דן: "אני מביא שני דימויים לעולם המושגים שלי. תתארי לך שתי דלתות. דלת אחת פוסט טראומה כרוני עם זכויות, וסט התנהגויות שבאה איתה, כגון כעס, האשמות פחדים וכולי. והדלת השנייה היא דלת של יציאה למקום חשוך, לגמרי לא נודע, בה הכול חדש ובלתי מוכתב מראש. אני בוחר בדלת השנייה, שבה האומנות היא הכלי. אני משליך את המילה אומן לאמונה, ואני חוקר את האומנות כמכלול, ובודק איך הפוסט טראומה משפיע עליי, מה המשמעות שלה בחיי, בבחירות שלי, בעשייה שלי ובתפקוד שלי. למעשה איך היא מתפתחת בתוכי ועוברת משלב לשלב. ולזה אני קורא המפתח לתהליך של מיצר ליצירה. זה הפך בשבילי לכלי ריפוי ועזר לי לצאת מהדלת הראשונה ולבחור את הדלת השניה".

"האומנות נועדה לעורר בצופה את היכולת ליצור שינוי ולעורר השראה. כשאתה מזהה מחוץ לעצמי שלך דבר שלא האמנת שהוא יכול להיות, זה מראה לך כי משהו שהיה בלתי אפשרי הוא אפשרי בהחלט".

"השראה – העברת אנרגיה מאובייקט אחד לשני ללא מגע".

"יצירה שמעיפה אותך, הפעולה שלה מקדימה את האינטליגנציה שלך. היא מעין Off Guard, אתה לא מוכן אליה ואתה פתאום חוטף את השינוי שהופך לאפשרי".

"הבחירה בידינו להשתנות. להביע את הכאב מחוץ לעצמך זה לוותר עליו ודרך זה אתה משתחרר ומאפשר גם לצופה את היכולת בחירה הפוטנציאלית לשיחרור עצמי שלו".

פסל מעורר השראה שתופס את עיניי נקרא Up Lifting, של דמות בעלת מבנה ידיים כפול האוחזות האחת בשנייה ומשאירות חלל פתוח להתעלות ספק רוחנית ספק גשמית, ומעביר אותנו לחיפוש של דן אחר משמעות.

"את הפסל הזה קנתה חברה טובה שלי שהייתה בנקודת משבר גדולה של גירושין ואיתו רצה להעביר מסר לגרוש שלה שישנה דרך להתעלות. הפסל עזר לה להתעלות מעל למצב הקשה בו הייתה. לימים היא בוחרת בדלת השנייה והופכת למטפלת זוגית, כשהפסל משמש לה מעין צלמית של משמעות תודעתית".

"החומר המפוסל הפך לסוג הבעה רגשית. אני שם אנרגיה מכוונת בפסלים שלי והופך אותם לבעלי משמעות רגשית תודעתית. הפסלים שלי הם צלמיות מודרניות".

"בשבילי האומנות היא דרך להראות את הדברים הלא פתורים אצל הצופה. וההשתקפות החיצונית היא הביטוי שלהם ברמה החומרית".

"אני יוצר מתוך מקום של התכוונות, ומעביר את האנרגיה של הכוונות לתוך הפסל, והפסל הופך למשדר שלה".

ריקי שחם - דן רייזנר

וכמובן שאי אפשר לפסוח על זמן הקורונה המטלטל את כל המציאות שלנו. דן שחלה בקורונה העביר את זמן הבידוד שלו בסטודיו שלו וזה היה עבורו זמן של התבוננות ויצירה חדשים שהניב הרבה עבודות חדשות, ביניהן הראש מברונזה של פלויד המשאיר את הצופה חסר נשימה, והצליח ללכוד את רגעיו האחרונים של פלויד שנרצח בשל היותו אדם שחור. הפסל הזה עורר עניין רב באמריקה, וישנו באז רציני להפוך אותו לאנדרטה של חיי שחורים חשובים.

ובהמשך לזמן הקורונה דן ממציא את עצמו שוב במיזם האינטרנטי כיאה לזמן זה – מייצר ליצירה – בו הוא הופך לכלי ביטוי יצירתי לצופים בחלונות. את המיזם הזה הוא מעלה מול קבוצות של מטפלים בכל מיני מסגרות בהן עולים בזום המשתתפים ומשתפים בכאבם ובדברים העולים בחיי היום יום הכל כך מוזרים האלה. "יש לציין", אומר דן, "שרוב המשתתפים הם נשים". הציורים הגדולים שהוא עושה מול משתתפי הזום הם תיאור של חוויה רגשית שכולם עוברים ביחד בפורום הזה.

"כשהברון מיכהאוזן היה יוצא למסעותיו הוא היה נופל מידי פעם לביצה יחד עם סוסו. כיצד הוא היה מחלץ את עצמו? בעודו יושב על סוסו בתוך הביצה הוא היה מחלץ את עצמו על ידי משיכה בצמתו הארוכה כלפי מעלה. לא אחת אנחנו נופלים לתוך תהליך יצירה מורכב ומטושטש, חווים ריקנות, וחוסר דרך. והדרך הטובה ביותר לעזור לעצמנו היא אם נוציא את עצמנו מן התהליך ונביט בו מהצד".

ריקי שחם - הברון מינכהויזן

שלכם, ריקי שחם.

ארמון החול

"בשעת היווצרותן, קיסרויות אינן יכולות לשאת היעדר תכלית. רק לאחר שהן מתבססות נעלמות המטרות ואת מקומן תופסים פולחנים סתמיים". פרנק הרברט, משיח חולית.

גלים גלים הם גדשו את חופי הארץ המובטחת, נסים מפני האימה המצמיתה ממנה סבלו קשות בזמן מלחמה. באניות רעועות, במסעות בדרכים נסתרות מעל צוקי הרים גבוהים, ובכל תחבולה ותשלום אפשריים הם עזבו את מחוזותיהם להצטרף לרעיון האידאלי בזמנו של הקמת בית לעם הסגולה.

ריקי שחם - ספינת מעפילים

היה זה רעיון נאיבי מלא חלומות של תקווה להגשמה של מציאות שתכיל את הרעיון הנשגב של בית ושוויון לכל הנמצאים בו ללא הבדל גזע דת ומין. על ברכי החלום האוטופי הזה הוקם ישוב קטן שהתפתח במהירות וגדל תוך שניות ספורות בלבד, בשעון הזמן הקוסמי, ובלי לשים לב קמה קיסרות עוצמתית והתהפכו סדרי עולם. תכליתה של הקיסרות הייתה בתכלית של שוויון של ערכים אנושיים נפלאים, והיא הייתה התכלית המוסרית שלשמה הוקם הרעיון הקיסרי החדש בלב ליבו של המזרח התיכון.

ריקי שחם - חומה ומגדל

מנהיג רדף מנהיג ועימותים עוצמתיים החלו לשחוק את הרעיון הראשוני וההתפלגות התפיסתית החלה לפרום את הרקמה החברתית של הקיסרות. עד שהגיע הקיסר הגדול מכול, הקיסר שעל פיו יישק דבר, הקיסר שהפך להיות ראשון בין כולם. הוא הוא המדינה, הוא החוק, והוא המחליט הגדול מכולם.

ריקי שחם - חוות החיות

והמתנות והתשוקות החלו לזרום לארמונותיו. והסתאבות דרכיו החלה להדיף סירחון של שחיתות. והנתינים למטה החלו לקרוס מעול המיסים שהוא השיט עליהם בכדי למלא את ממגורות הממלכה הפרטית שלו. כל ניסיון התנגדות של יריבים שראו את השחיתות של הקיסרות דוכא ביד רמה.

ריקי שחם - אוצרות

והקיסר החל מטפח את יורשו. בנו של הקיסר שבבוא העת ירש את כתרו וכסאו. והקיסרית שלצדו דרשה בכל תוקף עוד ועוד תשורות בכדי לרפד את ארמונותיה. וכך כששלטונו מבוסס באופן מוצק החל מסע של פולחן אישיות חסר גבולות. הערצתו הפכה לעצם העניין של קיום הקיסרות ופולחן האישיות חצה את כל שכבות הקיסרות. והחברה התחלקה לשניים, לסוגדים ולבוגדים. ועדת המקורבים לקיסר החלה עושה את דברו בכל תחום ובכל צורה שידרוש מהם. כל רסיס של דעה אישית המנוגדת ולו במעט מהפולחן לקיסר דינה היה עריפת ראשו של הבוגד.

ריקי שחם - 1984

וכך, כשהקיסרות מפולגת וחצויה בין אלו המקיימים את הפולחנים הסתמיים לבין דורשי האידיאלים הראשוניים עליהם קמה הקיסרות, בא התיקון ממקור בלתי צפוי, מהעם שלא היה לו יותר מה להפסיד ומהפחד מהחיים עצמם בצורה שהשתרשו הפכו לבלתי נסבלים יותר מהדיכוי עליו הושתתה הקיסרות בכל ימי קיסרותו העוצמתיים של הקיסר.

ריקי שחם - נפילת האימפריה הרומית

וכמו שההיסטוריה מלמדת, אימפריות קורסות בהיעדר תכלית לשמה הן הוקמו.

שלכם, ריקי שחם.

שיחה עם דון קיחוטה

דון קיחוטה, רב שלומות. אני רוצה להודות לך על שאתה מקדיש לי מזמנך, ואני רוצה לשאול אותך שאלה. איך הצלחת להגשים את חלומך וללכת אחרי ליבך ולהיות אביר? זה היה קשה? האם היו אנשים שהתנגדו? האם היו לך רגעי משבר?

תודה שאת פונה אליי עלמתי. את אמנם לא הראשונה ששואלת אותי שאלות אלו, אך אענה לך בחפץ לב. החלטה זו הייתה חפוזה. החלטתי לצאת אחר ליבי בדחף של תשוקה שלא הייתי יכול להתנגד אליו אפילו אם הייתי רוצה. אך יש להוסיף שנושא האבירים הוא לא זר לי כלל וכלל. נהגתי לקרוא את מעלליהם של כל האבירים הגדולים לפניי, למדתי מהם כל מה שאני יודע, והם היו רעיי בכל מסעותיי. לכן בוקר אחד פשוט לקחתי את קסדתי, רומחי, שריוני וסוסי הגיבור ויצאתי בחיפוש אחר הרפתקאות.

ריקי שחם - דון קיחוטה

אבל אתה לא היית צריך לתכנן מסלול? לקחת צידה? להכיר אנשים שיעזרו לך בדרך?

עלמתי, אבירים לא מתכננים את מסעם מראש. הם מתמודדים באומץ לב בכל מה שנקרה בדרכם. כמוהם גם אני.

 אז אני מבינה שההחלטה לצאת אחרי ליבך לא הייתה עניין של מה בכך. אבל האם היו לך מכשולים כגון אנשים שניסו להסיח את דעתך, ולהגיד לך שאתה לא האיש המתאים לחפש הרפתקאות?

כמובן שהיו כאלה שניסו לסמא את עיניי עם דיבורי הבלים מיותרים. אך אני התעלמתי מהם כמו מזבוב טורדני. אם הייתי מקשיב לכל שוטה שחשב שאיני יכול להגשים את חלומי, כנראה שבאמת לא הייתי מגשים אותו. הם בסך הכל אמרו זאת מקנאה. הם אולי פחדו להיות אבירים, ובאמת, תכונתו הראשונה של אביר היא אומץ. לכן, להם בעצמם אני ממליץ לא להיות אבירים.

ורגעי משבר? האם היו רגעים שחשבת שאתה בעצמך לא מספיק בשביל להיות אביר?

בוודאי שהיו לי. אולם החוכמה היא להתגבר עליהם, כמו משוכה. משוכה היא רק מכשול בדרך. צריך פשוט ללכת מסביבה ולהמשיך בשביל.

תודה רבה לך דון קיחוטה. אני מאחלת לך המון הצלחה.

תודה גם לך עלמתי. אולי עוד ניפגש.

שלכם, ריקי שחם.

דן רפפורט האיש והפסל

צהרי יום שישי, שוק הפשפשים ביפו. קבענו פגישה בסטודיו של דן לדבר על עבודתו על מחשבותיו ועל החזון שלו לעתיד לבוא.

ריקי שחם - דן רפפורט

את דן פגשתי לפני מספר שנים בפרוייקט משותף שלנו ומאז דרכינו חברו יחדיו. דן, שרבים מפסליו עשויים מברונזה, עץ וברזל, הוא אומן רב תחומי. פסליו מוצגים במרחבים ציבוריים רבים בארץ ובעולם ובבתים פרטיים באוספים אישיים. עבודותיו מתפרשות על פני עשורים רבים והן בעלות אופי פיגורטיבי ואבסטרקטי.

את הסטודיו הראשון הראשון שלו הוא הקים ביפו העתיקה ב 1971, ובמשך השנים למד בטכניון בחיפה ובפריס ובלונדון בהמשך ללימודי המאסטר שלו בפיסול סביבתי. בפרספקטיבה של זמן, היריעה קצרה מלהכיל את עבודתו האומנותית. המפגש המעניין שלנו היה לגלות מי הוא דן רפפורט האיש והאומן, ומחשבותיו על הזמן שעבר, על ההווה בצל הקורונה, ועל העתיד המתוכנן שלו.

דן האיש, כמו אומנים רבים גדולים מסוגו, הוא חסר גיל, מלא תשוקה ואהבה לעיסוקו שממלא את כל חייו כאדם וכאומן. לשאלתי הראשונה: איך היית מגדיר את עצמך היום כאומן? הוא עונה: “האדם הוא תבנית נוף מולדתו”. היום הייתי רוצה לבנות את מולדתי מחדש. המולדת שלי היום היא האהבות שלי, התשוקות שלי והיצרים שלי.

"היום האהבה הגדולה שלי היא יווןְְ", סיפר לי. דן מימש את מושא אהבתו ורכש לפני מספר שנים סטודיו באתונה בו הוא מבלה ויוצר שבוע בכל חודש. רחוק מאהבתו הנכזבת – ישראל. "יוון היא אהבה במובן המיתולוגי. לארכיאולוגיה, לים, לנופים, לאוכל, של יוון, אני מלא באהבה. ואעשה הכל לממש את האהבה הזאת".

יש לציין שלמושג האהבה יש משקל חשוב בעבודתו של דן. האהבה מניעה אותו בכל יצירתו ועבודתו. "אני אדם שנמצא במסע אין סופי. וכרגע מושא אהבתי ליוון הוא החלק הכי משמעותי ביצירה שלי".

בתי יציקה לברונזה עומדים לשרותו של דן ליצור את פסליו הענקיים שעיסוקם במיתולוגיה היוונית. בשיחות השבועיות שלנו לאורך השנים דן תמיד מספר לי על עוד מתקן שהוא בנה לעזור לו בעבודתו, או על עוד טכניקה שהוא פיתח בציור וביציקות שהוא מכין. הוא תמיד עסוק בחידוש, בלמידה ובתכנון של עוד דבר חדש.

בשנים האחרונות דן מרבה לצייר בשמן על מסגרות בכל מיני גדלים. בעבודות האלה יוון המיתולוגית מקבלת את האופי המיוחד שלה, מהתלת מימדיות של הפסלים לדו מימדיות של הבדים, וזהו מעבר נפלא של תפיסת מימד חדשה. "זהו משחק קוביות שלי עם כל הנכסים והכלים שצברתי בחיי. אני מרגיש חופשי לעבוד בכל המימדים בלי מגבלות של הגדרה וצורה".

לשאלתי מה התוכנית שלו לעתיד עונה לי דן בשיא הפשטות: ״שבריאותי תאפשר לי ליצור עוד שנים רבות קדימה באותו קצב״.

כשאני מביטה בסיפור חייו של דן האומן והאדם, שהתחיל ליצור בסטודיו הראשון שלו בתוך מערה בצלע גבעה ביפו, והגיע ללונדון, פאריז, ניו-יורק, בריסל, האנובר, ברלין ואתונה, מתקרב לשנתו השמונים, אני מבינה שגיל זה באמת מספר בלבד והערך האמיתי בחיים הוא משמעות של אהבה ותשוקה שמסירה את עול השנים מהתודעה האנושית. או כפי שדן אומר: "אני לא מפסיק לקחת סיכונים בחיי".

שלכם, ריקי שחם.

חנוך פיבן – האמן שיוצר מחפצים

את חנוך, האמן הישראלי הייחודי בעבודתו פגשתי במתחם האומנים ברמת השרון בסדנאות חפצים שהוא מעביר יחד עם טל לוין . חנוך נולד באורוגוואי, ועלה לארץ בגיל אחת עשרה עם משפחתו. את לימודי האומנות הוא עשה בניו יורק בבית הספר School of Visual Arts, ושם חי ועבד במשך תשע שנים.

ריקי שחם - האומן חנוך פיבן

לפיבן יש טביעת יד אומנותית יחודית מסוגה. הוא מרכיב דמויות וסיפורים מקולאז'ים ממגוון חפצים וחומרים המוכרים מחיי היום יום. הקריקטורות שהוא יוצר משמשות במרכיביהן כנושאות משמעות המתוות יחד את המסר שברצונו להעביר ביחס לדמויות אותן הוא יוצר.

ריקי שחם - חנוך פיבן, דיוקן של טראמפ

חנוך, האיש והאומן, נראה כמו יצירה קומית של עצמו. הוא הוא ההתגלמות של עבודתו. במפגש איתו ככל שהכרותינו גדלה כן גדלה הערכתי לעבודתו האותנטית. ב 1996 החל לעבוד בעיתון הארץ, בו פירסם טור ובו דיוקנאות קולאז' של אישי ציבור וידוענים ולצדם פרטים ביוגרפיים אודותם.

ריקי שחם - חנוך פיבן, דיוקן של גולדה

עבודותיו הקנו לו מעמד של אומן יחודי בעל אמירה יוצאת דופן ומקורית על המציאות החברתית והפוליטית בישראל. בנוסף לעבודתו בעתונות הוא פרסם ספרי ילדים רבים ויצר תוכניות טלוויזיה.

ריקי שחם - חנוך פיבן, ספר סדנה

ובשנים האחרונות במקביל לעבודתו האומנותית מרבה פיבן לערוך סדנאות יצירה ברחבי העולם. בתוכנה שהוא פיתח, Faces Image, יש בסיס ליצירתיות אין סופית הן למבוגרים והן לילדים. הסדנאות שחנוך עורך עבור כל מיני מגזרים הן חוויה יוצאת דופן.

ריקי שחם - חנוך פיבן, דיוקן של ביבי

למשל, קחו קבוצה של עובדי בנק או חברת הייטק, היושבים כל היום מול צג המחשב, נתקו אותם מסביבתם הסזיפאלית, קבצו אותם בחלל הקסום של טל לוין, מפיקתו בפועל של סדנאות האומן שחנוך מעביר, העמידו לרשותם ערימה של חפצים מהאוסף הבלתי נדלה שבסדנא, ובהדרכתו של חנוך כל אחד מהם יוצר את ״תבנית נוף מולדתו״. הפורטרטים שיוצאים מהסדנא הם מבע מדהים של כל אחד ואחד. זו לא רק סדנת אומנות, זו סדנה המאפשרת לנפשו של המשתתף להביע את הרבדים הכי עמוקים של אישיותה הפנימית, בלי להיות כבולים בכללים אומנותיים או צורניים מקובלים. הדיוק של הבחירות והרכבת התמונות הוא פאזל פסיכולוגי שכל אחד מהמשתתפים מרכיב ללא עכבות או פחדים. סך הכל של כל החפצים יוצר שלם מדהים של אישיותם של המשתתפים. בסוף הסדנה כל אחד הולך עם פורטרט אישי שבהיותו תלוי בבית הוא מספר את סיפורו של כל משתתף.

ריקי שחם - חנוך פיבן, דיוקן של איינשטיין

שלכם, ריקי שחם.

המשפט הגדול

ריקי שחם מביאה סיפור בהמשכים מאת פנחס שמואלי

מספר שבועות עברו מאז מינויו של א' למשרת ראש הממשלה, והארץ השתנתה לבלי היכר. כל היערות קוצצו בכדי לשמש כאבני בניין לכיכר העיר ששופצה, שהועמד בה פסלו החדש של א', יצוק מברונזה. מערכת החינוך הוסיפה את לימודי המשפטים למקצועות החובה, ותופעה מטרידה הופיעה- כל התינוקות שנולדו באותם השבועות נקראו א', דבר שהיה מבלבל מאוד לגננים בפעוטונים.
וא'? א' היה שבע רצון מכל פניני ידיו, והגיע להחלטה חשובה – למנות עצמו לנשיא בית המשפט העליון. החלטה זו לא הייתה קלה עבורו, כי עם הכוח באה אחריות גדולה מאוד, אך לבסוף, לאחר ועידה עם כל יועציו (שכלל לא נכחו בפגישה) החליט פה אחד בעד מינויו לתפקיד.
ובדיוק ביום מינויו, נפל לידיו משפט חשוב מאוד, והוא הרגיש שהוא שוב נכנס לעניינים. בבוקר יום שני אחד, כשמזג האוויר היה נעים מאוד, הגיע אליו למשרד איש נאה למראה, עיניו שחורות ועמוקות, אם כי היה לו איזה מבט שהיה מטריד במקצת. הנתבע, הגיע בכדי לשכור את שירותיו של ראש הממשלה בתור עורך דין.
"שמעתי עליך רבות", אמר האיש בקול עמוק. "ואני יודע שתחת חסותך אהיה מוגן וננצח במשפט." לחייו של א' האדימו, אף על פי שבאמת לא היה לו במה להצטנע. הוא באמת ניצח בכל משפט שייצג בו נתבע, וגם דאג לכך שהוא יהיה השופט במשפט כדי למנוע שחיתויות. והאיש הזה נראה איש כלבבו, הוגן ומכובד.
"ובכן", פתח א', "על איזו תביעה אנחנו מדברים? שוחד? סחיטה? חטיפה?"
"לא", אמר האיש בביטול. "רצח".
"ורצחת?" שאל א' בטון ענייני.
"כן", אמר האיש בפשטות. א' מעולם לא שמע מישהו מדבר בכנות שכזו, וכנות זו התכונה שא' העריך יותר מכל, ועל כן גמר אומר לעזור לאיש.
"אני מבין. ועכשיו תקשיב לי טוב טוב" אמר א', והתחיל לפרוש בפני האיש את התוכנית שהתגבשה זה עתה במוחו המבריק, והשניים ישבו כך עד רדת הלילה.


יום המשפט הגיע, ואתו ההתרגשות בליבו של א'. התרגשות הדומה לזו של שחקן העולה על במה בהצגת הבכורה שלו. א' חבש היום שני כובעים, מכיוון שהיה במשפט הזה גם עורך דין וגם שופט. משפטים שכאלו דרשו ממנו ריכוז כפול, משום שהיה צריך לחשוב כשתי ישויות נפרדות מאותו המוח. דבר שרכש אחרי אימונים מפרכים של שנים. א' הלבוש בחליפתו המעוצבת הגיע אל דלתו של בית המשפט, הנהן לשומר והלך בצעדים קצובים אל האולם, קול צעדיו מהדהד בחלל המבנה הקריר.

סיפורו של האיש החכם ביותר שחיי אי פעם, ומדוע לא שמעתם עליו‎

ויליאם ג'יימס סידיס.

קרוב לוודאי שרובנו לא מכירים את השם הזה של האיש שנחשב לאיש בעל מנת המשכל הגבוהה ביותר בקרב בני האדם.

עם מנת משכל של 260 אי-קיו …(בהשוואה לאיינשטיין לו הייתה  מנת משכל של 160 ולניוטון מנת משכל של 190)-  ויליאם, שנולד בשנת 1898, זכה לפרסום רב בתחילת המאה העשרים.

בשל היכולות השכליות יוצאות הדופן שהפגין, נחשב לעילוי כבר בגיל צעיר ביותר .

בטרם מלאו לו שנתיים- למד לקרוא. בגיל שמונה לימד את עצמו שמונה שפות (לטינית, יוונית, צרפתית, רוסית, גרמנית, עברית, טורקית וארמנית) ואף המציא שפה משלו שנקראת שפת הוונגרגוד. בעודו בן שמונה ניסה להתקבל לאוניברסיטת הרווארד ונדחה בשל גילו הצעיר.

בגיל 11 התקבל לאוניברסיטה וסיים תוך זמן קצר את התואר הראשון.

כל זאת היה תחת ההשגחה הקפדנית של אביו שלמעשה הפך אותו לשפן הניסיונות שלו. התאוריה של אביו הייתה כזאת שסברה כי את המוח, כמו כל שריר אחר בגוף, ניתן להגדיל ללא הפסק על ידי אימון בלתי פוסק.

הלחץ האין סופי הזה של אביו החל לתת אותותיו בוויליאם, וכבר בגיל שמונה חלו אצלו תופעות של היסטריה וצחוק עצבני. העקרות הרגשית שלו הפכה ביטויים של שמחה, עצב, תסכול וכל סוג אחר של רגש לצחוק היסטרי חסר שליטה.

כשקיבל את תעודת ההצטיינות מהרווארד החל המרד שלו באביו והוא האשים אותו לראשונה בהרס חייו, ומאותו רגע החליט לקיים חיים של אדם פשוט. מכאן ואילך החלה התדרדרות ממשית בחייו כאשר הוא בוחר לעבוד בעבודות פשוטות ביותר לקיומו ונכנס לאשפוזים באופן תדיר וכמעט לכלא.

בצל האנונימית וההתבודדות בה חי, פרסם וויליאם ספרים רבים בשם אנונימי והיה לסופר מצליח.

את חייו סיים בגיל 46 מדימום תוך גולגלתי.

https://www.quickim.co.il/199140/

נשאלת השאלה הגדולה מה היה משקלו של אביו בהצלחה המטאורית בתחום האקדמי שהפכה את חייו של וויליאם אומללים, וללא יכולת ליצור קשר אישי עם בני אדם?

אביו הקפדן שאהב ניסויים גזל ממנו, למעשה, את ילדותו ואת כל היכולות הרגשיות החשובות ביותר להתפתחות הנכונה שלו כילד וכאדם. האב סרס את כל הכישורים החברתיים הבסיסים והרגשיים, והמחיר של יצירת מפלצת אינטלקטואלית היה ניתוק וחוסר יכולת להבין בני אדם, ולמעשה גזר עליו חיים של בדידות וחוסר תקשורת חברתית. האם לכך התכוון האב הגאון בהפכו את בנו לאסיר ניסיוני בתפיסה הפסיכולוגית שהוא פיתח? הניתוח הצליח והחולה מת….מת בבדידות חסרת כבוד.

הנה לכם חומר למחשבה,
שלכם,
ריקי שחם.

זהו עצם של הכלב

מזה שנים רבות מתקיימת סצינה של אנשים הלוקחים אחריות לגדל גור כלב נחיה בשנותיו הראשונות, וזאת במטרה לגדל אותו עד שיהיה בוגר מספיק לעבור לידיו של העיוור אשר אותו ילווה בחייו. ישנן מספר עמותות המרביעות גזעי כלבים נבחרים שכאלה, הידועים באופים הנוח, עוצמת גופם, והיכולת להסתגל לעבודה יומיומית עם אדם שתלוי ונעזר בהם. הם הופכים לו לעיניים ומדריך, לחבר ושותף.

הגורים גדלים בבתי אומנה, אצל אנשים שמראש מוכנים לגדלם באהבה רבה לקראת מסירה ומעבר לבעלותו של העיוור. אנשים אלה מלווים על ידי אנשים מקצוע, וזוכים לתמיכה מצד העמותה, אשר מבקרים ומלווים את המגדלים, ומלמדים אותם את הדברים הבסיסיים (אך החשובים לתפקיד) שעל גור נחייה להיות מורגל בהם כבר מגיל צעיר. למשל, לישון במקום קבוע, סדר יום ברור, המצאות עם אנשים רבים, נסיעות בתחבורה ציבורית, הליכה ברחובות סוענים, ישיבה סבלנית לצד העיוור במסעדה או בעבודה, חציית כבישים (גור לומד לעצור בסוף מדרכה, לפי הירידה לכביש), ועוד. יש גם דברים שנשמעים מוזרים בהתחלה, כמו טיולים בהם הגור לומד לעשות את צרכיו רק בהישמע מילה מסויימת (כדי שהעיוור וכלבו יוכלו להיות ״מתואמים״ בזמן טיול, ורק לאחר אמירת המילה ידע הכלב שכעת זמנו לחפש פינה שהורגל בה כבר מגיל צעיר).

את גור הנחיה מגדלים במשפחה האומנת כשנה ואף יותר, מתרגלים אותו, ונהנים מלגדל כלב למטרה שנועדה לעזור לאדם אחר אותו עתיד לפגוש בהמשך דרכו. לאחר מכן עובר הגור אל העיוור, ומתחיל בתהליך למידה של כמה חודשים כשהעיוור והכלבלכב עובדים יחד ומכירים זה את, במסלולי ההליכה הקבועים של העיוור. שנים אחר כך, התחנה הבאה היא בהגיע הכלבל לגיל שש או שמונה, כשהעמותה מחליפה אותו בכלב צעיר יותר, שכן כלב הנחיה עובד פיסית קשה עם העיוור בלמשוך אותו על הריתמה. לכן בגיל מסויים עליו לצאת לחופשי מעבודה זאת, ואז נקראות משפחות אומנה חדשות לאמץ את כלב הנחיה כשהוא בוגר ומאומן, נוח ואוהב.

שלכם באהבה ריקי שחם

האיש שהשמש זרחה מאחוריו

ריקי שחם מביאה את סיפורו של פנחס שמואלי

יום אחד השמש הקיצה משנתה העמוקה. לפני שפקחה את עיניה, כפי שעשתה בכל בוקר, היא התחילה להרהר בנושא שהציק לה כבר זמן מה. ככל שהמשיכה בהרהוריה, החלטה מוצקה התגבשה במוחה: היום, לא תזרח במזרח ותשקע במערב. לא עוד הרים וים. מאות מיליוני שנים היא עושה את אותו המסלול, כפופה לחוקי הפיזיקה הנוקשים, וביום זה החליטה, שדי לה.

"היום אזרח ואשקע במקום מעניין, נחמד, אוורירי, בייתי, חמים, מחבק, אוהב, תומך ומשכיל. אזרח מישבנו של אוגוסטינוס," אמרה השמש בסיפוק.

לכן, הלכה במהרה והתחבאה בין סדיניו הסרוחים של א', ובקריאת התרנגול יצאה בבת אחת מבין פלחיו השעירים והתחילה לזרוח בחביבות, תחילה רק בחדרו ולאחר יצאה אל השמיים הפתוחים והבטיחה לא' שתשוב לשקיעה באחוריו. 

א' התעורר ישר לנוכח הדגדוג שחש בישבנו, ולנוכח האור האלוהי שהפציע בדירתו הקטנה. אם לומר את האמת, א' לא הופתע ולו במעט מכך שהשמש החליטה היום לצאת מאחוריו. א' היה אומן גדול וחשוב. בכל בוקר ישב מול המראה הגדולה והיה מצייר את פניו מזוויות שונות. למען האמת, א' היה שרוי בפליאה, כי לא הבין למה (בשם האל) לקח לה כל כך הרבה זמן (לשמש) להגיע אל אחוריו. והאמת שההמתנה בשבילה כמעט עלתה על עצביו, אך הוא משל בהם ביד רמה, כי א' גם היה פסיכולוג וידע תרגילים פסיכולוגיים בטיפול עצמי. 

בכל מקרה, בבוקר מיוחד זה יצא א' לעבודה ולקח את מקלט הרדיו הנייד למכוניתו המחרחרת, והפעיל אותו על תדר "אפ אמ" על תכנית הבוקר האהובה עליו – "בין חוק למציאות". הוא הקשיב לסיפורו של אדם אחד, שתבע את מעסיקו על התעללות פיזית ונפשית במשך שנים רבות. הסיפור כלל לא נגע לליבו, כי א' האמין תמיד שהנתבע הוא הקורבן בסיפורים. וא' (עם כל הכבוד) הבין בדברים האלו. למעשה, משרתו השנייה של א' הייתה עריכת דין. הוא התמחה בעיקר בתביעות משפטיות חמורות בנושא פלילים, עבירות מין, גוזמאות, זכויות יוצרים, סכסוכים פרטיים וסכסוכים מדיניים.והוא לא היה רק עורך דין, אלא היה גם שופט. ובעיקר במשפטים שלו. לדוגמא, במשפטים רבים הוא היה גם עורך הדין של הנטבע (כי הנתבע תמיד הקורבן) וגם השופט. ככה, יכול להבטיח שהשופט לא מושחת או משוחד, כפי שקורה עם רוב השופטים בימינו. בכל מקרה, א' המשיך בנסיעתו במדי עורך הדין שלו אל בית המשפט. בדרך עבר ליד מעון ראש הממשלה וראה את מסיבת העיתונאים השבועית ואת ראש הממשלה לבוש במיטב מחלצותיו – לקראת האירוע. היה לו פרצוף של בבון (לראש הממשלה), והשיער שלו היה צעיר כהה ומבריק, וצמח בכל מקום שלא היה על פדחתו. ולפתע עלה בראשו של א' רעיון מבריק, שגרם לו להתפעל מעצמו כל כך עד שהסמיק עד לשד עצמותיו מרוב המחמאות שהרעיף על נפשו הצנועה. להחליף את הראש הממשלה בתפקיד. איך לא חשב על כך מקודם, זו הייתה תעלומה. ואיך הממשלה לא פנתה אליו אישית במכתבי תחנונים, במתנות סמליות ואולי באיזו מקדמה עד עכשיו – הייתה תעלומה גדולה עוד יותר. אין שום ספק, שאף אזרח, כלב משוטט או אפילו עץ אלון מהשדרה הראשית לא יפרוץ בהצלות שמחה אם א' ימונה לתפקיד ראש הממשלה. ועל הדרך ייפטר מהקוף השעיר הזה, לעזאזל. ובזמן שמחשבות אלו מתרוצצות בראשו, עצר בחריקת בלמים את מכוניתו, קיפץ ממנה ורץ כחץ מקשת אל בימת הנואמים, עלה עליה ולחש לראש הממשלה:

"אתה מכוער, שעיר ומסריח. תן לי להחליף אותך בתפקיד ראש הממשלה וכל העם יאהב ויברך אותך על השינוי המבורך." ראש הממשלה לא האמין למשמע אוזניו, וחשב: "האם זהו א' בעצמו? באמת ובתמים מציע להחליף אותי ולקחת את משא המדינה על כתפיו החסונות? ואני, אני באמת מכוער, שעיר ומסריח. מוטב שאתן לו בהקדם את ניהול המדינה." בחיוך של הקלה, הודה ראש הממשלה לא' וירד מהבימה בדילוגים קלילים. א' הניח את תיק המסמכים שבידו, כעכע בגרונו ואמר למיקרופוניםבחיוך שובב:

"היום השמש זרחה מאחוריי – וגם שם היא תשקע".