אנג'לה דיוויס

" עלינו לדבר על שיחרורו מוחות בנוסף לשחרור החברה"

אנג'לה איבון דייוויס (באנגליתAngela Yvonne Davis, נולדה ב-26 בינואר 1944 בברמינגהאםאלבמה) היא פעילה חברתית רדיקליתסופרת ופילוסופית אמריקנית.

דייוויס הייתה בקשר עם הפנתרים השחורים שפעלו בישראל בשנות ה-70 וסייעה להם ביבוא ובגיבוש האידאולוגיה של מאבקם ששאב השראה ממאבק הפנתרים השחורים בארצות הברית.

כמו כן, היא נטלה חלק בו"ועדת התיאום הלא-אלימה הסטודנטיאלית" ועם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית בשנות ה-60 וה-70.

היא התפרסמה בשנת 1970 לאחר שקושרה לרציחתו של השופט הארולד האלי, לאחר שזה נחטף על ידי אסירים חברי הפנתרים השחורים שניסו לברוח מהכלא. היא ירדה למחתרת, ושמה נוסף ל"רשימת עשרת הנמלטים המבוקשים ביותר" של ה-FBI. לאחר שנה וחצי של מנוסה נעצרה ונשפטה. לאחר 16 חודשי מעצר, וקמפיין בינלאומי למען שחרורה זוכתה ומשפטה הפך לאחד המשפטים המפורסמים בארצות הברית.

דייוויס היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של המודעות באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, בה כיהנה גם כראש החוג ללימודי נשים ומגדר. היא פועלת למען שוויון גזעי ומגדרי ולמען ביטול בתי הכלא במסגרת הארגון "התנגדות קריטית" שייסדה. כמו כן, פרסמה תשעה ספרים העוסקים לרוב במאבק למען שוויון זכויות ובבעיות המגדריות באמריקה.

אנג'לה דייוויס ידועה כתומכת בקמפיין ארגון ה-Boycott, Divestment, Sanctions נגד הכיבוש הישראלי.[1]

ריקי שחם

דייוויס היא טבעונית בעלת עמדות אקו-פמיניסטיות אשר מצביעות על הקשר בין דיכוי בעלי חיים לדיכוי בני אדם, וכן על הקשר בין השיטה הקפיטליסטית לאופן בו החברה תופסת את בעלי החיים. בכנס שהתקיים בשנת 2012 באוניברסיטת קליפורניה בברקלי טענה כי סוגיית המזון היא אחת מהזירות הגדולות הבאות במאבקים נגד דיכוי, וקראה להרחבת החשיבה הביקורתית בנוגע להמשך שיתוף הפעולה עם תעשיית משק החי על רקע הסבל הרב שנגרם לבעלי החיים. עוד טענה כי בחירתה בטבעונות היא חלק מתפיסת עולם מהפכנית שמבקשת לבחון איך עלינו לפתח חמלה לא רק כלפי בני אדם אלא גם כלפי בעלי חיים, שאינם אלא מוצר צריכה בעולם הקפיטליסטי.[2] באותה שנה, חיוותה את דעתה בנושא זה גם בכנס שהתקיים באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס בו טענה כי העובדה שבני האדם מסוגלים לאכול תרנגולת שגודלה בתנאים איומים הכרוכים בסבל רב, בלי שייקחו זאת בחשבון, היא סימן למסוכנות השיטה הקפיטליסטית שמונעת מהחברה לראות בבעלי חיים משהו אחר מעבר למוצר. עוד הוסיפה כי ישנו קשר בין האופן בו אנו מתייחסים לבעלי החיים לבין האופן בו אנו מתייחסים לבני אדם שנמצאים בתחתית ההיררכיה.

ריקי שחם

חברות וחברים כשמדברים על מהפיכה רוב אנשים חושבים על אלימות, מבלי להבין שהמהות של מאבק מהפכני תמונה בעקרונות שהוא מייצג ובמטרות שהוא שואף אליהן- ולא בדרך שבה משיגים אותן. ממליצה לכולם לשמוע מקצת מהדברים שיש לאנג'לה לומר. אישה מדהימה . שלכם באהבה

ריקי שחם

ריקי שחם

וירג'יניה וולף

" ברוב ההיסטוריה אנונימי היתה אישה"

אני יודעת שהפוסט הזה ארוך במיוחד אולם הוא ממש חשוב כדי להבין את ורג'יניה וולף לעומק. ממולץ מאוד לקרוא הכל עד הסוף. ובסוף יש הפתעה.

באותו יום בהיר, בראשית אביב 1941, הכניסה וירג’יניה וולף בת ה־59, אבן כבדה לכיס מעילה האפור, ונבלעה ללא־שוב במימיו הסוחפים של הנהר אוז, הסמוך לביתה הכפרי בדרום אנגליה. רק זמן קצר לפני־כן, והיא כבר אשה בוגרת, סופרת נודעת, העזה להעלות על הכתב את חוויות הילדות הצורבות שלה. בדקדקנות קרה של מנתח פתחה את המורסה הכואבת שלה, שהציקה לה מאז היתה ילדה בת שש: “כשעמדתי על בהונותי, יכולתי לראות את פני בראי. עשיתי זאת רק אם הייתי בטוחה שאני לבד. התביישתי בזה”, כתבה לידידתה אתל סמית בינואר 1941. “תחושה חריפה של אשמה נקשרה לכך תמיד. מדוע? סיבה ברורה אחת עולה בדעתי: ונסה (אחותה – א"נ) ואני היינו ‘טומבוי’ס, שיחקנו קריקט, טיפסנו על סלעים ועצים, לא אהבנו להתלבש וכו’. ייתכן שההתבוננות בראי נגדה את חוקי ה’טומבוי'. אבל נדמה לי, שרגע הבושה שלי נובע ממקור עמוק יותר…”

ריקי שחם

"רק חיים דמיוניים הם חיים נלהבים."

וכאן, סיפרה וירג’יניה, בקטע שלא נועד לפרסום, כיצד אחיה, ג’רלד דקוורת בן ה־18, בנה של אמה מנישואיה הראשונים, הרים אותה, ילדה בת שש, על שולחן מול הראי, ובחן את גופה. “אני זוכרת את ידו נכנסת מתחת לבגדי. יד איתנה, היורדת יותר ויותר למטה. אני זוכרת איך התפללתי שיפסיק. איך הקשחתי את עצמי והתפתלתי, כאשר התקרבה ידו לאברי המוצנעים. אבל הוא לא הפסיק. ידו חיטטה באברי המין שלי. אני זוכרת שזה דחה אותי, לא מצא חן בעיני. מה המלה הנכונה לתאר רגש מעורב ומטופש כזה? זה היה רגש חזק, עובדה שאני עדיין זוכרת אותו. אולי לכן נטבעה בי, בקשר לאיברים מסוימים בגוף, תחושה שאסור לגעת בהם, שאסור להרשות שיגעו בהם. זה מוכיח שווירג’יניה סטפן נולדה לא ב־25.1.1882, אלא אלפי שנים קודם, מצוידת מהרגע הראשון באינסטינקטים, שנרכשו בידי רבבות נשים שקדמו לה…”

ריקי שחם

"אתה לא יכול למצוא שלווה על ידי הימנעות מהחיים."

* * *

משפחה גדולה ומורכבת התגוררה בבית הלונדוני בהייד פארק גייט 22: האב, סר לזלי סטפן, סופר ואיש־רוח, מחבר 63 כרכי “המילון הלאומי של הביוגרפיות”, אלמן, שהביא עמו לנישואיו השניים בת חולת־רוח, לורה, שהוחזקה בחדר בקצה המסדרון, מטורפת ומצווחת. האם, ג’וליה, אשה יפה וחרישית, אף היא אלמנה, אם לג’ורג', ג’רלד וסטלה, מנישואיה הראשונים, שהוסיפה ללבוש שחורים גם לאחר שנישאה בשנית. עוד ארבעה ילדים נולדו לה וללזלי סטפן: ונסה, טובי, וירג’יניה ואדריאן.

ריקי שחם

"מה שחשוב הוא להשתחרר, לגלות את ממדינו הנכונים ולסרב לכבלים."

בגיל שבע כבר למדה וירג’יניה לטינית, היסטוריה וצרפתית מפי אמה: לפי מסורת התקופה, למדו הבנות בבית, בשעה שמהבנים לא נחסך דבר, והם התחנכו באיטון ובקיימברידג'. בגיל שמונה כתבה וערכה עיתון משפחתי שהמציאה, “חדשות הייד פארק גייט”. ילדה חיוורת, יפה ורזה, בעלת עיניים ירוקות, ענקיות ועצבים שבירים.

ריקי שחם

"חשבתי כמה זה לא נעים להיות נעול בחוץ, וחשבתי שזה גרוע יותר, אולי להיות נעול בפנים."

ב־1895, כשמלאו לווירג’יניה 13, מתה אמה מסיבוך של מחלת השפעת. האב מתח מסגרת שחורה על נייר המכתבים שלו ועל חייו. כל העליזות והצחוק התנדפו מהבית, שבו גרו שמונה ילדים. וירג’יניה היתה כעת עוד פחות מוגנת מידיו המחטטות של אחיה ג’רלד, אשר אליו הצטרף האח האחר, ג’ורג'. האחים, אז כבר בסוף שנות ה־20 לחייהם, העתיקו את זירת גילוי־העריות אל תוך מיטות אחיותיהם, וירג’יניה וּונסה. ככל הנראה, לא קיימו מגע מיני מלא, אבל אותם חיבוקים לוהטים בחדר השינה, בעודה נערה מתבגרת, חנקו את מיניותה של וירג’יניה.

ריקי שחם

"לכל אדם יש עבר חתום בתוכו, כמו דפי ספר עתיק שהוא יודע בעל־פה, שחבריו מסוגלים לראות את כותרתו בלבד."

קוונטין בל, פרופ' להיסטוריה ובנה של אחותה ונסה, מחבר הביוגרפיה המרתקת על וולף (תרגום לעברית – לאה דובב, הוצאת “שוקן”, 1988), זוקף לחובת האירועים ההם את קרירותה המינית של מי שהפכה להיות אחת הסופרות הגדולות של המאה ה־20, ואת העדפתה לנשים. האחות ונסה, נערה בעלת מזג מרדני וסוער, שעברה אותן חוויות, הגיבה תגובה הפוכה. בהתבגרותה ניהלה חיי נישואים פתוחים מאוד. בהיותה נשואה ילדה שני בנים לבעלה ובת למאהב שלה, דאנקן גראנט, צייר ביסקסואל.

ריקי שחם

"החיים הם חלום; מה שהורג זו היקיצה."

אליס שלווי, פרופסור לספרות אנגלית, יו"ר שדולת הנשים בישראל: “הרגע הזה, שבו הועמדה וירג’יניה מול הראי, וראתה מעבר לכתפה את אחיה, עושה בה את מעשיו, טבע בה את חותמו. בבת־אחת היתה גם הקורבן וגם העדה לאירוע. כקורבן חוותה את הכאב; בתור עדה ידעה להפוך אותו לספרות, כדי לתעד את הדברים ולפרש אותם”.

ריקי שחם

וכך, ברומן “השנים” (1936), אחד הספרים שהיו לה קשים ביותר לכתיבה, ושוכתבו בידה שוב ושוב, מספרת וולף על רוז, ילדה שאמה גוססת, היוצאת מהבית בערב, להתאוורר קצת ולקנות ברווזון צעצוע שראתה בחנות. בדרך חזרה, ליד פנס רחוב, היא רואה גבר גבוה, פניו מצולקות, החושף את איבר־מינו בפניה וממלמל דבר־מה. היא רצה הביתה, רדופת רגשות־אשם נוראים, נוצרת את האירוע בלבה. מקץ שנים, היא אשה בוגרת, גברית־משהו, שלא נישאה מעולם, ועדיין אינה מסוגלת לחשוף את סודה, אלא רק אומרת, “דברים נוראים קורים לילדים, אבל הם לא מספרים, לא מסוגלים לספר”.

ריקי שחם

– האם ידעו במשפחה על גילוי־העריות? מדוע הניחו לכך להימשך?

פרופ' אליס שלווי: “כלפי חוץ זו היתה משפחה שמרנית מאוד, ואיש לא דיבר בה על מין. גם כשווירג’יניה וולף היתה לסופרת בוגרת, ספריה חפים ממין, סטריליים לחלוטין. אצלה שיא האירוטיות מתבטא בנשיקות בין נשים”.

"הכתיבה היא התענוג האמיתי; העובדה שאנשים קוראים את ספרך גורמת להנאה שטחית בלבד."

הגרפולוגית רומה אבישי אספה כתבי־יד של וירג’יניה וולף, מכתבים, טיוטות, הגהות של ספרים. המוקדם ביותר הוא מכתב מ־1898, כשהיתה בת 16. “זהו כתב־יד רועד, כמו של אדם זקן. מעולם לא חשה עצמה זקנה, כמו בגיל הנעורים. כתב רעוע, חסר ביטחון, בלי שום אחיזה בדף או בחיים”, אומרת אבישי. "יש רווח גדול בין מלה למלה, המעיד על היסוסים מתמידים. כאילו היא עוצרת לחשוב, לא יודעת לאן להמשיך. אין ספק שהיתה במצב נפשי קשה ביותר.

ריקי שחם

"בחובו של כל אדם קיימים יערות בתולים, מרחבים מושלגים שעליהם ציפור לא תוכל להטביע את חותמה."

“נהוג לפרש את הצד התחתון של הכתב, את האותיות שנשלחות מתחת לשורה, כמבטא את החלק הגופני, המיני, של הכותב. חלקו העליון של הכתב, מעל לשורה, מבטא בדרך־כלל את הכישורים הרוחניים, האינטלקטואליים. אצל וירג’יניה וולף הצד העליון מפותח הרבה יותר. היא כותבת ‘מהחגורה ומעלה’. אותיות שיש להן זנב שמשתפל למטה, כמו,Y,G,F אצלה הן חתוכות. בגיל הנעורים עברה התמודדות קשה, בכל מה שקשור במין. הצד התחתון של האותיות עדיין קיים, אם כי מהוסס. בכתבי־יד מאוחרים יותר ההתמודדות נפסקה: זהו כתב א־מיני לחלוטין, כולל במכתביה אל נשים. אם היו לה קשרים לסביים, הצד המיני לא היה חזק בהם. לאותיות אין חלק תחתון. היא פשוט קיצצה את כל מה שקשור למין”.

"בחובו של כל אדם קיימים יערות בתולים, מרחבים מושלגים שעליהם ציפור לא תוכל להטביע את חותמה."

* * *

שנים רבות אחרי מות אביה, והיא כבר סופרת ידועה, כתבה וירג’יניה וולף ביומנה: “היום הוא בן 96 בדיוק. הוא יכול היה להגיע לגיל זה כמו רבים אחרים, אך למזלי זה לא קרה. חייו היו הורסים כליל את חיי שלי”.

ד"ר שולמית ברזלי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, כתבה דוקטורט על וירג’יניה וולף: "האב, לזלי סטפן, הכיר בכישרונותיה של בתו וירג’יניה, עודד אותה להשתמש בספרייה העשירה שלו, וכך רכשה את השכלתה, שעליה היתה אסירת תודה לו. אבל הוא היה שליט יחיד בביתו. אחרי מות אשתו רדה בבתה מנישואיה הראשונים, אשר ניהלה את הבית. מקץ שנים ספורות כרעה גם הבת תחת הנטל, ומתה מהסתבכות של מחלה. עול הבית עבר לוונסה, אחותה האהובה של וירג’יניה.

"האב היה אדם אמיד, בבית היו שבע משרתות, אבל היו לו סיוטים, שהוא עומד להתרושש. אחת לשבוע התרחש בבית טקס קבוע: הוא דרש שיביאו לפניו את ספרי ההוצאות, לבדוק את החשבונות. הוא נהג להשתולל, טען שחשבונות המזון מנופחים, ושבגלל בזבזנותה של ונסה, המשפחה עוד תגיע עד פת לחם. וירג’יניה וולף כתבה שהיתה רועדת בכל פעם מחדש, למשמע צעקותיו של האב הבוקעות מהחדר הנעול.

“בערך באותה תקופה לקתה וירג’יניה באנורקסיה נרבוזה, ולאט־לאט הפסיקה לאכול. מאז, בכל פעם שנכנסה למשבר נפשי, היה הדבר מלווה בהרעבה עצמית. אני רק יכולה להתפעל מיכולתה להתגבר על מכשולים, שדי היה רק באחד מהם למוטט כל אדם. למרות כל זאת היו לה המון ידידים, חוש הומור, צחוק מצטלצל, והיא הצליחה ליצור בלי הרף, ליפול ולקום שוב”.

אחרי מות אביה ב־1904 גרה וירג’יניה עם אחותה ונסה, ואחר־כך עם אחיה אדריאן. אצלו פגשה אנשי־רוח צעירים, מעילית החברה הלונדונית ובוגרי אוקספורד וקיימברידג', שהפכו אחר־כך לקבוצה, שנודעה בשם ‘חוג בלומסברי’. היא היתה שותפה שווה, ולא סבלה מהמגבלות החברתיות והרוחניות, שהיו מנת חלקן של נשים בנות דורה. אבל שם נטבע הפמיניזם שלה, שמצא לימים את ביטויו בספריה הנודעים “חדר משלך” ו“שלוש גיניאות”.

פרופ' אליס שלווי, בוגרת קיימברידג‘: "אוקספורד וקיימברידג’ אפשרו לנשים ללמוד, אבל לא נתנו להן תואר בטקס ההשבעה הרשמי, ומנעו מהן את הפעילות באגודת הסטודנטים, ששימשה חממה למנהיגות פוליטית של העתיד. הקיפוח הזה של אשה רק בגלל מינה הכעיס מאוד את וירג’יניה וולף. כאשר כבר היתה מפורסמת, ביקשו להעניק לה תואר דוקטור של כבוד. היא, שלא היה לה אפילו בי.איי, כתבה מכתב סירוב חריף. אמרה, אני לא מוכנה לקבל בחסד את מה שאיני יכולה לקבלו בזכות".

בסצינה בספרה “אל המגדלור”, לילי בריסקו, אחת הגיבורות, מנסה לשווא לצייר תמונת שמן. אלא שגבר העומד מאחורי כתפה, לוחש לה, כמו מלאך רע, “נשים לא יכולות לכתוב, נשים לא יכולות לצייר”. הלחישה הזאת אינה מרפה ממנה, גם כאשר היא ניצבת לבדה מול כן־הציור. רק מקץ עשר שנים מצליחה סוף־סוף הציירת להשלים את התמונה. “אני מאמינה, שכך חשה גם וירג’יניה וולף. יום־יום היתה צריכה לנער את המלאך השחור שלחש לה, את לא יכולה, את לא יכולה”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

כאשר פגש לאונרד וולף את וירג’יניה, היא היתה כמעט בת 30. אשה מיוחדת ומרשימה, שגברים ונשים כאחד נמשכו אליה. היא לא פרסמה אז עדיין שום ספר, אבל כתבה בקביעות ביקורות על ספרים ב“טיימס”. הוא היה סופר, אינטלקטואל יהודי בעל דעות שמאלניות. לאחר לימודיו שירת כפקיד קולוניאלי בציילון, וּויתר על קריירה פורחת כדי לחיות באנגליה ולשאת את האשה שאהב.

היא התלבטה מאוד אם להינשא לו. “אני אומרת לעצמי: מכל מקום, תוכלי להיות מאושרת למדי איתו. הוא יהיה לך לחברה, וייתן לך ילדים וחיים עסוקים, ואז אני אומרת: בשם אלוהים, לא אשקיף על הנישואין כעל מקצוע… אולי העניין המיני הוא שמפריד בינינו? כפי שאמרתי לך בגסות ביום ההוא, אינני מרגישה שום משיכה גופנית כלפיך. ובכל־זאת, כמעט כובשת אותי המסירות שלך כלפי… דווקא בגלל המסירות שלך אני מרגישה, שאני עצמי מוכרחה להרגיש כך כלפיך לפני שאנשא לך”, כך כתבה לו באחד ממכתביה.

במשך 29 שנות נישואיהם שמר לאונרד בקפדנות על אשתו. ביומנים שניהל כתב מעט מאוד על רגשותיו שלו: וירג’יניה היתה הנושא העיקרי. בכתב זעיר היה מתאר את מצבה הנפשי באותו יום: איך ישנה, מה מצב־הרוח שלה. השתמש בקיצורים, בראשי־תיבות, כקוד פרטי: “V.V.B.” היה פירושו, “VIRGINIA VERY BAD”, כלומר לילה רע עבר עליה. אחת לשבועיים רשם את משקלה, תיעד בחרדה כל ירידה של קילוגרם. בתקופות הקשות היתה שומעת קולות, שהאיצו בה לעשות מעשי טירוף. היא האמינה, כי מקור הקולות האלה באכילה יתרה, וכי עליה להרעיב את עצמה. בהתקפות הטירוף היתה לעתים אלימה וסוערת, שונאת את כל העולם, וגם אותו.

בספרה “מרת דאלווי” (1925) תיארה את דמותו של ספטימוס סמית, חייל הלום־קרב שיוצא מדעתו, ומשליך את עצמו מהחלון, כאשר באים לאשפז אותו. הספר הזה מכיל כתב־אישום נגד הפסיכיאטריה של ימיה. “הוא שומע ציפורים שרות ביוונית”, כתבה על ספטימוס בתיאור של שיגעון, שלקוח מחוויותיה האישיות. אף היא ניסתה למות בקפיצה בגיל 22, פעם אחרת ניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כדורים.

לאחר שסיימה ספר, היתה מוסרת לבעלה את כתב־היד לקריאה, מחכה בלב הולם לחוות־דעתו. “ידעתי, שאם דעתי לא תהיה חיובית לחלוטין, היא תשקע במרה שחורה ותתמוטט”, רשם לאונרד ביומנו על ספרה “השנים”.

הגרפולוגית רומה אבישי בחנה את כתב־ידו של לאונרד וולף: “כתב־היד שלו מיקרוסקופי, מדויק, האותיות תמיד זהות, ישרות כבסרגל. זהו אדם המקפיד על כל פרט, עומד על עקרונות, אופי של סלע. הכתב הזעיר, שגודלו מילימטר או שניים, מעיד על חוסר ביטחון בסיסי, רצון להיות קטן ככל האפשר. זהו אדם סגור מאוד, בעל חרדות, המתגבר על חרדותיו בכוח הרצון ובמשמעת קיצונית. הוא אהב מאוד לעשות רשימות, למדוד כל דבר: מלבד הטבלאות של הירידה במשקל של אשתו, הוא סופר את המלים, שהוא עצמו הצליח לכתוב באותו יום, ואת סך כל המלים בספר מסוים: 61,649. אדם שיש בו קטנוניות רבה, אבל אפשר גם לסמוך עליו בלי גבול. הוא יעמוד בהתחייבויותיו ויהיה אחראי, ולא חשוב מה המחיר. בניגוד לה, המיניות שלו נורמלית לגמרי. החלק התחתון של האותיות קיים. מעניין איך הסתדר עם אשה, שבשבילה מין לא היה קיים בכלל”.

– האם לאונרד וולף הקריב את עצמו כדי לטפח את אשתו?

פרופ' אליס שלווי: “הוא היה ידוע כהוגה־דעות במפלגת הלייבור. למרות שכתב ספרים, לא היה זה הכישרון הגדול שלו. כיום הוא ידוע בעיקר כבעלה של וירג’יניה וולף. אין ספק שהיה מסור לה בלי גבול. הוא אחד היחידים ב’חוג בלומסברי', שלא היה הומוסקסואל או ביסקסואל, ולא ידוע שבגד בה אי־פעם עם אשה כלשהי. אבל יש לי הרגשה, שבמסירות הטוטאלית שלו אליה היה סוג של שתלטנות. ייתכן שטיפל בה כמו בילדה חסרת־אונים, ערער את מעט הביטחון שהיה לה. בעצה אחת עם הרופאים החליט במקומה, שאסור לה להביא ילדים לעולם, מחשש שהדבר יערער את מצבה הנפשי. איש לא שאל לתחושותיה של וירג’יניה, שרצתה מאוד ילדים, וכל חייה קינאה באחותה, שהיתה אם לשלושה. בתקופות של הטירוף אילץ אותה בעלה לנוח ואסר עליה לקרוא ולכתוב יותר משעה אחת ביום, כדי שלא תתרגש יותר מדי. עבור אשה, שהכתיבה היתה כל ישותה, שכתבה עשרות מכתבים ביום, נוסף לכתיבתה הספרותית, מניעה כזאת היא התאכזרות של ממש, כמו לקשור לצייר את הידיים”.

הלהט של וירג’יניה וולף, אם אפשר לקרוא לזה כך, היה שמור לבנות־מינה. “דודתי”, “אשה שלי”, כך פנתה במכתביה לאהובתה ויולט דיקינסון, אשה גברית, גבוהה, 1.85, מבוגרת ממנה ב־17 שנים. “כמעט כל גבר הבהיל אותה במידה זו או אחרת”, מציין הביוגרף שלה, קוונטין בל. ידוע מאוד קשר האהבה שלה עם הסופרת ויטה סקוויל־וסט, לסבית מוצהרת ורעייתו של הדיפלומט הרולד ניקולסון. אהבה, שהתקיימה בידיעת שני הבעלים.

ד"ר שולמית ברזלי: “היא התקשרה לנשים מבוגרות ממנה בהרבה והתאהבה במורות שלה. צריך לחשוב על קשריה עם נשים, בהקשר של החסך האמהי שלה. היא התייתמה מאמה בגיל 13, ותמיד היתה בחיפוש אחר דמות אם. במכתביה אל נשים יש מלות חיבה ומונחים מאוד אינטימיים, אבל נראה שהקִרבה שביקשה היתה לאו־דווקא מינית”.

“היא כתבה כאשה, ששכחה שהיא אשה”, שיבחה וירג’יניה וולף סופרת אחת, בביקורת ספרים שכתבה. “אולי לזאת התכוון קולרידג' כשאמר, כי נפש גדולה היא אנדרוגינוס”. היה משהו מן הנפש־האנדרוגינוס בכתיבתה של וולף, וגם בחייה.

כאשר נישאה וירג’יניה ללאונרד וולף, ראתה ביהדותו מקור לתחושת זרות. אבל נישואיהם, האמיצים מאוד מבחינה נפשית, קירבו אותה לדעותיו. היא נעשתה שמאלנית ופציפיסטית כמוהו. התפשטות הנאציזם ומלחמת־העולם השנייה, עוררו בה חרדות. “היא פחדה מאוד מפלישה גרמנית לאנגליה וידעה, שכאשתו של יהודי אין לשניהם סיכוי להישרד”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי. “היא ולאונרד עקרו מלונדון לבית כפרי בסאסקס, וראו בחלחלה, איך ביתם הלונדוני שכה אהבו נפגע בהפצצות חיל האוויר הגרמני. ב־1940 הרגישו שאימת הנאצים מתקרבת. הם קיבלו מורפיום מאדריאן, אחיה הפסיכיאטר של וירג’יניה, אספו כדורי רעל ותכננו את מותם. הם חשבו להתאבד במוסך שלהם, להחניק את עצמם בגזים של מַפלט מכוניתם. בגלל הקיצוב בדלק, דאגו שיהיה להם בבית פח מלא בנזין”.

פרופ' אליס שלווי חיה באותם הימים באנגליה. “איום הפלישה הגרמנית לאנגליה היה מוחשי מאוד. הייתי אז נערה צעירה, ואני זוכרת היטב את ההפצצות הכבדות על לונדון, כל לילה היינו במקלטים. כולנו חיינו בחרדה גדולה, ועל אחת כמה וכמה וירג’יניה וולף, אשה רגישה כל־כך, שראתה את עירה האהובה נחרבת לנגד עיניה, ועוד זכרה את הטראומות של מלחמת־העולם הראשונה, כשידידים שלה נהרגו”.

אבל היא התגברה ובחרה בחיים. ואז חזרה המחלה. בנובמבר 1940 סיימה לכתוב את הרומן השמיני שלה, “בין המערכות”, ושוב נתקפה דיכאון, ריקנות, פחד מביקורת. סבלה מכאבי ראש, הרעבה עצמית, פחדים מהמלחמה.

ביום שישי, 28 במרס 1941, כאשר לאונרד עבד בגינה, לבשה את מעילה, לקחה מקל ההליכה שלה, ויצאה אל הנהר. על מדף האח בטרקלין השאירה לו מכתב:

“יקר מכול, אני בטוחה שאני משתגעת שוב. אני מרגישה, שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה כזו, כמו בפעמים הקודמות. והפעם לא אחלים עוד. אני מתחילה לשמוע קולות, ואינני מסוגלת להתרכז. על כן אני עושה מה שנראה לי המעשה הטוב ביותר. נתת לי את האושר הרב ביותר שאפשר. מכל בחינה שהיא היית לי כל שיכול אדם להיות. אינני חושבת, שיכלו שניים להיות מאושרים ממנו אנו, עד שבאה המחלה האיומה הזאת. איני יכולה להילחם עוד. אני יודעת שאני ממררת את חייך…”

“כתב־היד שלה במכתב באחרון הוא של אדם רדוף־חרדות, המריצות אותו קדימה, והוא מנסה להימלט מהן”, אומרת רומה אבישי. “הכתב מהיר ומתקדם, היא מגיעה עד שולי הדף, ומשהו עוצר בה. היא שוקלת, וחוזרת על עקבותיה. היא פוחדת לרוץ, אבל החרדות דוחקות בה הלאה. הכתב נראה כמו אלקטרוקרדיוגרמה, כמו חוטים רועדים, כתב של אדם חולה מאוד, ובכל־זאת יש בו השלמה. נדמה שהיא פחדה מהמוות, אבל מהשיגעון פחדה עוד יותר”.

כאשר מתארת וירג’יניה וולף את התאבדותו של הגיבור שלה, ספיטמוס סמית, היא כותבת כי היה במוות חיבוק, כמו של מאהב. “בהליכתה שלה אל המוות, למות בתוך המים, בתוך הרחם, היתה אירוטיזציה של המוות. וירג’יניה פחדה מהמוות, אבל גם כמהה אליו”, אומרת ד"ר שולמית ברזלי.

לאונרד אץ אל הנהר. על הגדה ראה את מקל ההליכה של וירג’יניה. הוא המשיך לחפש, אחר־כך חזר הביתה והודיע למשטרה. ילדים מצאו את גופתה צפה במי הנהר, שלושה שבועות אחר־כך.

עוד 28 שנים חי לאונרד וולף אחרי אשתו. הוא לא נשא אשה בשנית, וכל שנותיו הוקדשו לשימור זכרה. יהדותו לא היתה מעולם צד בולט באישיותו, אבל ב־1957 בא לביקור בישראל. “מעולם לא הרגשתי צהלה כזאת, כפי שהרגשתי נוכח האקלים של הארץ, ובייחוד האקלים הרוחני של תושביה”, כתב בזיכרונותיו. לפני מותו, ב־1969, הפקיד את יומניו האישיים ואת 27 הכרכים של יומני אשתו בידי אחיינו, קוונטין בל, וייפה את כוחו לכתוב ביוגרפיה שלמה ולא מצונזרת.

“לפעמים אדם מופיע מוקדם מדי על בימת ההיסטוריה”, אומרת פרופ' אליס שלווי. “יש רוח של תקופה, גל שנושא דברים, ואם הופעת מוקדם מדי או מאוחר מדי על הזירה – החמצת. בזמנה, השפעתה של וולף היתה מוגבלת. היא נשפטה רק לפי הרומנים שלה, שהם קצת מייגעים לפעמים. הכתיבה הטובה שלה באמת היא ביומנים, במאמרים ובמכתבים, כשכתבה בלי חשש מביקורת. הדברים האלה, שהתפרסמו אחרי מותה, הפכו אותה לאחת מאמהות הפמיניזם”.

"כל סודות נפשו של סופר, כל התנסותו, כל תכונותיו מטביעים את חותמם על יצירתו."

חברות וחברים אי אפשר להבין את כתיבתה של וירג'יניה וולף ואת חייה ללא הביוגרפיה שלה שהפכה אותה למי שהיא הייתה. חוויות ילדותה עיצבו את חייה ואת כתיבתה והייתי חייבת להביא לכם את הסיפור שלה כדי שבקריאה של ספריה תוכלו להבין יותר טוב את גודל יצירתה

ריקי שחם

שלכם באהבה ריקי שחם

אנטוניו גרמשי

"זה מהפכני להגיד את האמת"

אנטוניו גרמשי (1891-1937) נחשב לגדול ההוגים האיטלקים במאה ה-20. גרמשי היה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ואף עמד בראשה בראשית ימי המשטר הפשיסטי. ב-1926 נכלא גרמשי על ידי הפשיסטים והיה כלוא במשך 11 שנים, עד מותו בקליניקת אסירים, סמוך לעיר

רומא. "אני פסימיסט מתוך הגיון, אבל אופטימי מתוך רצון."

ריקי שחם

במהלך מאסרו כתב את חיבורו המונומנטלי "מחברות הכלא", יצירה הגותית מיוחדת במינה שתורגמה לעשרות שפות והייתה לטקסט רב-חשיבות ברחבי העולם – אלפי עמודים העוסקים בשלל נושאים מרתקים בתחומי התרבות, ההיסטוריה, הפילוסופיה, האידיאולוגיה והלשון. גרמשי מצליח להפתיע את הקורא בכתיבתו הייחודית, אשר ללא ספק הושפעה מן הנסיבות: את יצירת המופת שלו כתב בכלא, כמעט ללא ספרים וכתבי עת ובפיקוח מתמיד של שלטונות הכלא. 

"הדבר המכונה 'דעת קהל' קשור קשר הדוק להגמוניה הפוליטית, והוא מהווה נקודת מגע בין 'החברה האזרחית' ל'חברה הפוליטית', בין הקונצנזוס לבין השלטון"

ריקי שחם

הספר על ההגמוניה מפגיש לראשונה את הקורא העברי עם הגותו של אנטוניו גרמשי, והוא מחולק לפי הנושאים המרכזיים המופיעים ב"מחברות הכלא": האינטלקטואלים ותפקידם החברתי, מערכת החינוך ובית הספר, מקיאוולי, הומניזם ורנסנס, לשון וספרות. כמו כן דן הספר שלפנינו במושג ההגמוניה – מושג מפתח תיאורטי בכתבי גרמשי עצמו, ובעל השלכות תרבותיות ופוליטיות. 

"מה שקורה לאורך ההיסטוריה קורה בגלל אותם הרבים שוויתרו על הרצון, שנותנים שיקרה להם, שמרשים לחוקק חוקים שרק מהפכה תוכל להפיל, שמאפשרים את עלייתם לכס השלטון של כאלה שרק התקוממות תוריד אותם."

ריקי שחם

ההקדמה המקיפה וההערות המלוות את הספר הופכות את הקריאה בו למסע תרבותי מרתק הן בהיסטוריה האירופית והן בהיסטוריה האיטלקית. זאת ועוד, "מחברות הכלא" נותנות בידי הקורא והחוקר כלים תיאורטיים אשר יש בכוחם לסייע בחקר המציאות התרבותית-פוליטית בישראל. 

https://youtu.be/XxysJ6bZ-BE
ריקי שחם

חברות וחברים את אנטוניו גרמשי לא הכרתי עד היום אולם נראה כי האימפקט הפילוסופי שלו מכה גלים גם שנים רבות אחרי מותו ונותן נקודת מבט משמעותית ביותר בחקר המציאות הפוליטית בהרבה מחוזות של סיכסוכים עולמיים.

שלכם באהבה ריקי שחם

ג'ף קונס

"אומנות עבורי, היא פעולה הומניטרית. אני מאמין שיש אחריות מסויימת באומנות שאמורה להשפיע על האנושות, לגרום לעולם להיות טוב יותר."

ריקי שחם

קונס (יליד 1955, יורק, פנסילבניה, ארצות־הברית) הוא הבולט מבין אמני דור הניאו־פופ האמריקאים, שצמחו בשנות השמונים של המאה שעברה ובחנו את משמעותם של האמנות ושל הספקטקל בעידן רווי מדיה. הם עשו זאת תוך אימוץ של אסתטיקה שמקצינה את תרבות הצריכה, שהתעצמה בעשור זה. התערוכה מציגה מבחר עבודות גדולות ממדים מתקופות שונות לאורך הקריירה של קונס, משנות השמונים ועד היום. העבודות לקוחות מהסדרות הבולטות ביותר שיצר, והן פורשות את מנעד סוגי המדיה והטכניקות שיישם בעבודותיו.

ריקי שח

עבודותיו של קונס מערערות על החלוקה בין "טעם טוב“ ו"טעם רע“, ומערבלות "אמנות גבוהה“ עם "אמנות נמוכה“ וקיטש. הוא ממשיך במסלול ששרטטו אמני הפופ של שנות השישים, וקושר — בעוצמות חסרות תקדים — קשר מפליל ופטישיסטי בין האמנות לבין עולם הסחורות. בתחילת דרכו, פעל קונס בתוך המסורת שממשיכה את מרסל דושאן, כאשר הציג חפצי רדימייד (חפצים מן־המוכן), כגון שואבי־אבק וכדורי־סל, בתוך ויטרינות מוארות — פעולה שהאדירה חפצים מסחריים וביתיים והדגישה את הפיתוי המגולם במוצרים חדשים. בהמשך דרכו, תפסו דימויים ססגוניים הלקוחים מתרבות הקיטש את מקומם של הדימויים התעשייתיים: כלבלבים, פרחים, דובונים, חזירונים או צעצועים העשויים פורצלן, קרמיקה ועץ, שבעלי מלאכה ואומנים ייצרו עבור קונס. הוא המשיך לשכלל את פעולת הניכוס של דימויים מהתרבות הפופולרית ויצר סדרות שבהן ניפח והעצים לממדי ענק חפצים פשוטים, בחומרים כגון פלדת אל־חלד ושיש. פסלים אחרים הציגו בפאר מוקצן ידוענים (כמו מייקל ג'קסון וליידי גאגא), צעצועי בריכה מתנפחים, או דמויות מסרטים מצוירים (כמו פופאיי והענק הירוק — כשלעצמן, דמויות של גבריות השואפת להתנפח). עבודות אלו יוצרו בפרפקציוניזם קיצוני, המעניק להן הילה כמו־דתית, שהפכה אותן למושא של תשוקה עבור אספני אמנות והקהל הרחב גם יחד.

ריקי שחם

"ערך מוחלט“ הוא מושג מתמטי, המציין את גודלם של איברים בשדה המספרים: הערך המוחלט של מספר הוא המרחק בינו לבין נקודת האפס על ציר המספרים. אימוץ המושג ככותרת לתערוכה מעלה את שאלת הערך כמושג יסוד במעשה האמנותי של קונס, ומחדד מחדש את המחלוקת המתמשכת על הייחוס של ערך (או של חוסר ערך) לאובייקט האמנותי (הד לשאלה "האם זו אמנות?“ בנוגע למשתָּנָה הידועה של דושאן). המושג מודגם גם כאשר קונס מתיך יחדיו את הערך הסימבולי ואת הערך הכלכלי בעבודותיו, ויוצר זירה שבה לא ניתן — ואף לא נכון — להפריד ביניהם. לא פחות מזה, הכותרת תרה אחרי מרחק מדומיין (ערך מוחלט) בתוך הרצף של תולדות האמנות, שהאמנות של קונס נמצאת בתוכו וחורגת ממנו.

ריקי שחם

התופעה "ג'ף קונס“ קודמת לעבודות של ג'ף קונס, לקיומן הממשי ולמפגש הפיזי איתן. מעטים האמנים שהמפגש עם עבודה יחידה שלהם רווי בכל כך הרבה דימויים של שאר עבודותיהם, הצרובות בזיכרון התרבותי. הכותרת מציבה אפוא את קונס עצמו — האמן והתופעה — כאקסיומה של האמנות העכשווית: אמן שנוי במחלוקת, שהוא גם תופעה בלתי ניתנת לביטול, גאון וסמל של עידן.

ריקי שחם

לסיכום חברות וחברים. השאלה שנשאלת בקרב לא מעט מבקרי אומנות היא האם קונס הוא אמן או סתם מעתיקן?

היחס לקונס נע בין הערצה לזלזול בדיוק מאותן הסיבות. הפוסלים אותו מבכים את זילות " האומנות" לטובת פתיינות שיווקית גיאונית. המעריצים תופסים גם את המחלוקת בראיה לחיותו ומהפכנותו.

מה שבטוח חברות וחברים קונס נמצא במרכז הקונצנזוס המחלוקתי הגדול ביותר כיום, אולם הוא בוודאי הרבה מעבר לאפיזודה חולפת.

ריקי שחם

אני אוהבת אותו.

שלכם באהבה ריקי שחם

פדריקו פליני

"כל אמנות היא אוטוביוגרפית. הפנינה היא האוטוביוגרפיה של הצדפה"

אחד האנשים שבוודאי יציינו את יום הולדתו ה־100 של פליני הוא מרטין סקורסזה, אחד ממעריציו הגדולים. סקורסזה ראה את "לה סטרדה" לראשונה בגיל 12 בקולנוע באמריקה מדובב לאנגלית, ומאז שב ואמר ש"שמונה וחצי" הוא אבן בוחן עבורו והוא מקפיד לצפות בו מחדש מדי שנה.

"אין מציאות, אנחנו צריכים ליצור אותה."

ריקי שחם

"במובן של עשיית קולנוע, אנחנו יכולים להשתמש במילים כמו ענק, מאסטר, מאור גדול", אמר סקורסזה אחרי מותו של פליני. "ישנם ענקים כמו קורוסאווה, ג'ון פורד, אורסון וולס… אבל לפליני היה משהו מאוד מיוחד, וזאת ראייה ייחודית של העולם… יותר מכל אחד אחר, הוא יצר עולם משל עצמו בעזרת המוזיקה של נינו רוטה, בעזרת המראה של האנשים ואיך שהם מסתובבים וזזים, בעזרת תנועות המצלמה.

הוא יצר עולם משל עצמו בסרטים כמו 'לה דולצ'ה ויטה', 'שמונה וחצי', 'ג'ולייטה של הרוחות', 'זיכרונות', 'קזנובה' ו'סטיריקון', שהוא ככל הנראה הקיצוני ביותר בדוגמה הזאת. המילה Felliniesque הפכה למושג שכיח על מנת לתאר משהו שעל פני השטח הוא ביזארי או מוזר, אך למעשה הוא כמו צייר העובד על סרט קולנוע. הקולנוע שלו עוסק גם ברוח האנושית, הסרטים שלו כל כך מרגשים".

"המילה 'ריאליזם' איננה אומרת דבר; במובן מסוים כל דבר הוא ריאלי."

ריקי שחם

פליני עצמו אומנם נהג לומר שהוא לא מבין מה בדיוק זה אומר, אך הביטוי Felliniesque באנגלית – א־לה פליני או בסגנון פליני – הפך לכל כך שגור, עד שגם מי שמעולם לא ראה סרט שלו, מבין את משמעותו, וכשהוא שומע אותו, הוא מיד רואה לנגד עיניו גלריית טיפוסים גרוטסקית וקסומה של זונות וליצנים. ההיסטוריון ברנרד אי. קוק הגדיר זאת כך: "Felliniesque משמעו תחכום איטלקי מסוים שהוא גם ארצי, משיכה אל הביזארי אך עם אהבה לפשטות, הכל עטוף בגישה ים־תיכונית ראוותנית לחיים ולאומנות".

אפילו אם אני אחליט לעשות סרט על חתיכת דג, הוא יהיה עליי.

לאהוב את האבסטרקטי

חמשת פרסי האוסקר שפליני קיבל – ארבע זכיות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר על "לה סטרדה", "לילות כביריה", "שמונה וחצי" ו"זיכרונות" ופרס מפעל חיים אחד – רחוקים מלסכם את גדולתו או את חשיבותו של הקולנוען האינטרוספקטיבי והאומנותי ביותר שאיטליה ידעה מעודה. גם העובדה שארבעה מסרטיו מופיעים ברשימת "100 הסרטים הזרים הגדולים של כל הזמנים" של ה־BBC, לא עושה עמו חסד.

ריקי שחם

פליני, הידוע בתואר "המאסטרו", היה אחרון האוטרים הגדולים של הקולנוע האיטלקי שאחרי מלחמת העולם השנייה. רוברטו רוסליני, לוקינו ויסקונטי, ויטוריו דה סיקה ופייר פאולו פאזוליני כולם מתו בשנות ה־70, ומיכלאנג'לו אנטוניוני לקה בשבץ בשנות ה־80 והפך למוגבל מאוד. לכן עם לכתו של פליני חובבי הקולנוע קוננו לא רק על מותו של במאי גדול, אלא גם על מות הקולנוע האיטלקי בכללותו.

הקולנוע של פליני הביא לעולם את הנשמה של איטליה, אך גם נגע באיזושהי רגישות אוניברסלית, מה שהפך אותו לאחד הבמאים האהובים והנערצים ביותר גם בעולם דובר האנגלית, שאיטליה עבורו היא לא יותר מאשר משולש פיצה.

ריקי שחם

"הסרטים שלי נעשים בזכות העובדה שאני חותם על חוזה. אני מקבל מקדמה שאני לא רוצה להחזיר, אז אני חייב לסיים את הסרט… אני לא מאמין בחופש מוחלט. יוצר – אם נותנים לו חופש אמנותי מוחלט, בסוף לא יוכל לעשות דבר. הסכנה הכי גדולה לאומן היא חופש מוחלט, ההמתנה להשראה, ולכל התהליך הרומנטי הזה. מבחינה פסיכולוגית, לאומן יש יצר ילדותי להתגרות."

"הדבר היחיד הבטוח בחיים הוא שאין דבר בטוח."

חברות וחברים. מה השם פליני אומר לכן? בתקופה שאני גדלתי כל סרט של פליני שהיה יוצא היה סיבה לחגיגה קולנועית עצומה. כדי להבין את המרחב בו פליני יצר את הקולנוע היחודי שלו צריך לראות את עבודתו להבין את הביוגרפיה שלו ולבסוף להבין את גודל ההשפעה העצומה שלו על הקולנוע העולמי בכלל ועל הקולנוע האיטלקי בפרט.

ממליצה בכל ליבי פנו לכם זמן למרתון פליני התנתקו לזמן איכות מהסחות הדעת של ימינו ותהינו הנאה צרופה.

ריקי שחם

שלכם באהבה ריקי שחם

ג'ניס ג'ופלין

"להיות אינטלקטואל מייצר המון שאלות ואפס תשובות"

ריקי שחם

היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.

כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.

ריקי שחם

כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו – תחליטי בייבי!

"אל תמכור את עצמך בזול. אתה הוא כל מה שיש לך."

אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.

ריקי שחם

  • "למה שאעצור את עצמי עכשיו ואשמע בינונית רק כדי שאוכל להישמע בינונית גם בעוד עשרים שנה?"

וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.

"על הבמה אני עושה אהבה עם 25,000 אנשים, ואז אני הולכת הביתה לבד."

ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.

ריקי שחם

מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.

עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.

"זו חוויה רגשית ופיזית עילאית – אני חיה בשביל השעה הזאת על הבמה. זה מלא ברגשות – זה מהיר, מותק."

ריקי שחם

באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.

שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.

שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.

אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.

"הקהל אוהב את זמרי הבלוז שלו אומללים."

ריקי שחם

בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.

כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.

בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.

ריקי שחם

הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.

"קשה להיות חופשי, אבל כשזה עובד, זה שווה את זה!"

וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.

ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת – אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.

יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.

"הייתי סוחרת בכל ימות המחר שלי בשביל אתמול אחד."

המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.

חברות וחברים אני לא מאמינה שיש מי שלא מכיר את ג'ניס ג'ופלין. אם יש מישהו שלא חווה את האנרגיות המטורפות של ג'יניס אז פליז לעצור הכל עכשיו בלי טלפונים בלי קשקושים לשים את ג'ניס על תקליט של פעם ולשמוע בפול ווליום. זה מה שיש לי לומר לכולם. רוצו לשמוע.

שלכם באהבה ריקי שחם

פול סזאן

"המודעות לחוזק שלנו רק עושה אותנו צנועים יותר"

סזאן נולד בעיר אקס-אן-פרובאנס למשפחה בורגנית מבוססת. אביו היה בנקאי. בילדותו פגש את אמיל זולא והשניים הפכו לידידים, ואף הקימו יחד עם חבר נוסף הרכב מוזיקלי בשם "הבליינים העליזים".[1] בשנת 1858 התחיל סזאן בלימודי משפטים בעידודו של אביו, ששאף שיהיה בנקאי כמוהו. בשנת 1861 הפסיק את לימודיו ופנה לקריירה אמנותית.

לאורך כל חייו הרבה סזאן לצייר דיוקנים, מראות-נוף וטבע דומםאז'ן דלקרואה. ציוריו המוקדמים מנבאים את חידושי הזרמים הפוביסטי והאקספרסיוניסטי.

ריקי שחם

מגעו עם האימפרסיוניסטים, ובעיקר עם קאמי פיסארו, בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 הוביל לשינוי עמוק בסגנונו של סזאן: הוא פנה ממשיכות מכחול סמיכות לעדינות ומצבעים כהים לבהירים (מראות הנוף של אובר, של פונטואז של מדאן ועוד). סזאן הציג מציוריו בתערוכה האימפרסיוניסטית הראשונה (1874) והשלישית (1877), אך הם לא זכו לאהדה רבה.

ריקי שחם

"יצירת אמנות שאיננה מתחילה בריגוש איננה אמנות."

במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 גיבש סזאן את הסגנון שמאפיין את יצירתו המאוחרת. בציוריו מתקופה זו ניכר ניתוח קפדני של הצבע כאמצעי ליצירת פרספקטיבה, וזאת בניגוד לשיטה המקובלת יותר בתקופתו, שיטת האור-צל. בתקופה זו צייר את סדרת ציורי הנוף בכפר ל'אסטק.

ריקי שחם

בשנות חייו המאוחרות סזאן העמיק את חקר הקומפוזיציה והעמיד מספר יצירות שלימים הפכו למכוננות בתולדות האמנות, וביניהן סדרת הציורים המתארים את הר סן-ויקטואר (1902-1898) "נער עם ווסט אדום" (1890-1899), וסדרת הציורים "הרוחצות" (1905-1898). סגנונו המאוחר של סזאן שואף לייצג את מהותם של מושאי הציור, ובניגוד לאימפרסיוניסטים, מבכר אותה על פני רשמים וויזואלים שמתקבלים מהתבוננות באובייקט המצויר.

"האמנות מהווה הרמוניה מקבילה לזו של הטבע."

ריקי שחם

השפעתו על הזרם הקוביסטי ועל הציור המופשט הייתה גדולה מאוד. עליו אמר אנרי מאטיס: "סזאן הוא אבי כולנו [המודרניסטים], כל אחד מאיתנו ממשיך ומפתח דבר מה שגילה בציוריו. אבל כל מה שעשינו מצוי כבר אצלו בצורה זו או אחרת".

"אל נא תהיה מבקר אמנות; צַיֵיר! 

ריקי שחם

סזאן, טבע דומם עם פירות וסל   1895– אצל פול סזאן, צייר צרפתי שמתחיל את דרכו בסוף שנות ה-70 בתקופה האימפרסיוניסטית  הטבע הדומם הוא נושא מאוד חשוב ומרכזי ביצירה שלו. מבחינת הרקע שלו, הוא היה בן למשפחה עשירה, עוד אחד מהבחורים הצעירים שצריכים לשכנע את ההורים שזה בסדר להיות צייר ושהוא לא כ"כ מתחבר לעניין הבנקאות, והוא הפך לאחד הציירים שהכי השפיעו על האמנים שיבואו אח"כ. סזאן הוא אמן שהבסיס שלו הוא בדרום צרפת עם האימפרסיוניסטים אך הוא התפתח והשתייך למעשה לזרם של הפוסט אימפרסיוניזם. התפוחים מצויירים מכמה זויות ראיה. יש תחושה של טקסטורות שונות. הוא דומה לאימפרסיוניסטים בקו המתאר ובאור בצל. סזאן יוצר פה הפרדה מאוד ברורה בין הנפחיות של התפוחים לבין הצורות הגאומטריות המופשטות של המפה. זה לא נראה כמו כפלים אמיתיים אלא יותר ריבועים ומשולשים. סזאן ראה בטבע צורות בסיסיות. התפוחים והטבע הדומם מבטאים מבחינת סזאן רגש, בעיקר אהבה. הטענה היא שההקשר של תפוח כמו בסיפורים קדומים (חווה, ונוס) היא של אהבה.

"אין ספק כי קיימים בטבע דברים שאותם עין אדם לא ראתה מעולם; אמן המגלה אותם סולל את הדרך לממשיכיו.

ריקי שחם

סזאן,  5 מתרחצות   1885-87– אחד מהתחומים הכי מעניינים של סזאן זה המתרחצים שלו. הגוף והפנים של המתרחצות מעוות, מאוד לא מתקרב לטבע, בקושי יש להם אצבעות, יש עיוות של פרופרציות, עצם אגן שמתחברת כמעט בלי מותן, והפנים מטושטשות. בהיותו של סזאן מושפע מהאימפרסיוניסטים, הביטוי שלו של עבודה בכתמים היא שהוא ייקח כתמים שבעצם בונים חלק מהדמות. אצל סזאן הצבע בונה צורה. יש שימוש בכתמים מאוד גדולים שלמעשה יוצרים כאן סוג של פיסול של הגוף. הוא משתמש בקווי מתאר שחורים מאוד בולטים, הנוף גם מעוות – הכתמים לא בונים ממש עץ. המתרחצות משתלבות בנוף מבחינת משיכות מכחול בשיער וברגליים. סזאן לא רצה לתת לצופה תמונה פשוטה, אלא תמונה מורכבת, אלא תמונה חדשנית. הדמויות לא מסתכלות אחת על השנייה או על הצופה – הרגשות פה הם מאוד מורכבים וקשה לשים עליהם את האצבע. ישנן אינדיקציות שזה מהווה פחד מפני נשים – יש לו שתי יצירות בהתחלת דרכו שמתאר את האמן מצייר דוגמנית, וברוב התמונות שלו הוא עושה הפרדה מושלמת בין הנשים לבין הגברים, ובתור גבר אולי מדובר כאן על סיטואציה של פחד מפני נשים.

ריקי שחם

"אין זה מתפקידו של אימפרסיוניסט לצייר את הנושא, אלא להמחיש את תחושותיו.

פולסזאן,מתרחציםגדולים  1895 – יצירה שמכילה גם נשים וגם גברים. הלחיים האדומות מדגימות את הרעיון של צבע שיוצר צורה. העצים יוצרים מסגרת. השוואות: הנושא של מתרחצים הוא לא חדש באומנות האירופית, לדוגמא – ציור של ניקולס פוסין.

"הגאוניות מהווה את היכולת לחדש את הרגישות באמצעות התנסות יומיומית."

ריקי שחם

William – Adolphe Bougureau, The Wave 1896 – היצירה הזו נעשתה באותו זמן של סזאן, יצירה מאוד ריאליסטית. סזאן אמר אמירה אמנותית שבעולם של צילום וריאליזם כדי להעביר מסרים יותר מורכבים צריך לעבוד על הדימוי במושגים של צבע וצורה, הוא רוצה לשאול שאלות יותר פילוסופיות ויותר עמוקות.

"אני ידידה של האמנות יותר מאשר יצרן של ציורים."

ריקי שחם

סזאן, נוףלאסטאק 1878-79 – תיאור של מפרץ ליד עייריה שנקראת לאסטאק שבריביירה הצרפתית. כל עץ וכל סלע בנוי מכתמים ריבועיים. כל הציור הוא מערך של מצולעים שבונים את הצורות השונות. ככל שאנחנו מכירים יותר את סזאן אנחנו רואים שהנטייה שלו היא להרמוניה של כחולים וכתומים (צבעים משלימים).

"אני יכול לצייר במשך מאה שנה, אלף שנה ללא הפסקה, ועדיין אשאר בהרגשה כי אינני יודע דבר."

ריקי שחם

Cezanne, mt. st. Victoire seen from Les Lauves, 1902-סזאן תרם מאוד לאמנות המופשטת כי הוא לקח את זה אל הקצה.

"לא ניתן להימנע מן הרגישות הכרוכה במחשבה כי הזמן נמלט מאתנו."

ריקי שחם

סזאןמחצבתביבמוס, 1895– סדרת הציורים שהוא עשה במחצבות הם דוגמה טובה להפשטה – הוא לוקח את הזוויות שלהמחצבות, לא ברור מאיזה זווית הוא צייר את זה. הוא ניצל את המראה של המחצבה כדילהתעסק בגיאומטריה שיוצרת משטח חלק של צבע. אם לא היינו יודעים שמדובר בנוףמהכותרת נישאר עם ציור כמעט מופשט לגמרי. התצורות של הסלעים הופכים למשטחי צבעשמתפקדים בצורה עצמאית וכאן גדולתו של סזאן

אמת נמצאת בטבע, ואוכיח זאת."

סזאן האיש עם התפוחים והציטוטים הנפלאים. סזאן שהשפיעה בעבודתו על כל כך הרבה אמנים שבאו אחריו הוריש מורשת יחודית שמהדהדת לנצח בעבודתו.

שלכם באהבה ריקי שחם

אתגר אלן פו

"למילים אין את היכולת להרשים את התודעה בלי האימה הגנדרנית של המציאות שלהן"

ריקי שחם

אדגר אלן פו זכור בעיקר בשל שירי האהבה שכתב והסיפורים הקודרים ומלאי המסתורין שחיבר. שירתו מעוררת רגשות עזים, ומתאפיינת בקצב מיוחד עד כי שארל בודלר, אבי השירה המודרנית, נהג לעיין בה מדי יום. הסבל והבדידות בחייו באו לידי ביטוי ביצירה אחוזת ביעותים ודמוית חלום בלהות. סיפוריו מלאי הזיות וחודרים לעולמם של טרופי הדעת, מביעים את פחדם וכאבם ומתארים סיוט מתמשך שלא נגמר. תחת השפעת האופיום נבר בתת הכרתו ושלף מתוכה חרדות עמוקות אודות השתוללות מגפות, עינויים במערות קבורה וכאב חסר גבולות בעולם הזה.

ריקי שחם

סיפוריו של אדגר אלן פו זכו לפרסום רב, והשפיעו על סופרים ומשוררים כגון ארתור קונאן דויל וגי דה מופאסאן.

מסיפוריו הידועים:

  • "חיפושית הזהב" ובו מסופר על אדם אחד שגילה כתב עתיק ועליו הודעה שנכתבה בלשון סודית ומשפענח את כתב הסתרים גילה מטמון של שודדי ים.
  • "הרציחות ברחוב מורג", הסיפור הבלשי הראשון שנכתב אי פעם ובו מסופר על בלש החוקר פרשת רצח מסתורי ומוזר.
  • "הבור והמטוטלת" ובו מסופר על אדם הנמצא במרתף עינויים ומרותק למיטתו כאשר מעליו נעה מטוטלת בעלת להב חד היורדת מטה אט אט ומאיימת להורגו.
ריקי שחם

  • "מסיכת המוות האדום" ובו מסופר על נשף המתקיים בעולם רדוף אסונות ומחלות עד אשר חודרת למסיבה מגפה מבחוץ.
  • "תעלומת מארי רוז'ה" ובו מסופר על רצח אשה בפריס, על בסיס תעלומת הירצחה של מארי רוג'רס בניו-יורק. פו הציע את פתרונו לתעלומה ולאחר שהוכיח את אמיתותו, הסתייעה המשטרה בניו-יורק בחישוביו כדי ללכוד את הרוצח.
  • "הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" (The Narrative of Arthur Gordon Pym).
ריקי שחם

  • "חבית האמונטילאדו" בו המספר, מנטרסור, משכר את אורחו ביין נדיר ואז, כנקמה על עוול מלפני שנים רבות, כולא אותו ומותירו למות בתוך כוך במרתף מאחורי קיר שהוא בונה.
  • "מפלת בית אשר" בו מוצג קשר וזהות חולניים בין בית אשר – הבניין עצמו, ובית אשר – המשפחה. חברו של האחרון לבית אשר בא לבקרו, ושם מגלה שאשר עצמו ואחותו חולים שניהם במחלה נטולת הסבר. הוא מסרב לקבל את הסברו של אשר שזוהי גסיסתו של בית אשר כולו, ומפציר בו לנטוש את הבית. בסיום, אחרי שאחותו של אשר (שנפטרה בינתיים) קמה מקברה ומהלכת בבית, המספר נמלט ומאחוריו בית אשר מתמוטט ברעש גדול. הסיפור היווה בסיס לסרט ואופרה.
  • "הלב המסגיר" סיפור המספר על אדם מטורף (המספר) אשר התוודה כי רצח אדם זקן שהכיר ואהב, רק משום שעינו שלדעתו נראתה כמו עין נשר, החרידה אותו. המספר טוען שהוא לא מטורף ומספר על מעשיו עד להתוודותו.
  • באחת הפעמים חיבר פו פרק משלו בעלילות סינבאד המלח, כהמשך ל"סיפורי אלף לילה ולילה". אשת המלך שהרזאד הייתה מתחילה לספר למלך בכל לילה סיפור דמיוני חדש ורווי פלאות וממשיכה אותו רק בליל המחרת כדי שלא יערוף את ראשה כדרך שנהג עם כל נשותיו הקודמות. פו התחכם לאגדה ושזר בסיפורו המצאות פרי תקופתו כמו קטר הרכבתכדור פורח ושאר גילויים חדשים. בראות המלך – לפי פו – כי הסיפור דמיוני מדי, ציווה לערוף את ראשה של אשתו בטענה כי נפשה התערערה והיא חוזה, במוחה רדוף השדים, בדותות דמיוניות מדי. הייתה זו דרכו של פו להסב את תשומת לבה של החברה בדבר האמיתות שכביכול נותנת היא בהן את אמונה וכי לא כל דבר אשר נראה לגבינו כמעוות, דמוי טירוף או שאינו אחוז היטב במציאות הקיומית, רחוק הוא, בסופו של דבר, גם מן האמת של חיינו.
  • אדגר אלן פו חיבר גם מאמרים רבים בנושאים מגוונים ומסות ביקורת נוקבות. שניים מן המאמרים המפורסמים שלו בנוגע לשירה הם:
  • "העקרון הפואטי" – "האני מאמין" של פו בנוגע לכתיבת שירה.[1]
  • "הפילוסופיה של החיבור"[2] – הסבריו של פו בדבר הדרך בה כתב את "העורב", תוך כדי שימוש בעקרונות כתיבת השירה שלו.
  • חברות וחברים
    האסיר הכבול מתחת ללהב מטוטלת מנמיך, העורב המסרב לעזוב את תאו של המספר, הלב ההולם הטמון מתחת לקרשי הרצפה – סיפורי האימה הגותיים והמבעיתים של פו הותירו חותם נצחי בעולם הספרות. אבל מה בדיוק הופך את אדגר אלן פו לאחד מגדולי הסופרים האמריקניים? ובכן זה סגנונו היחודי. סיפור חייו הקשה, השזור בהתמכרות לאלכוהול, בעוני ובמחלות. סיפור חייו מלווה את כתיבתו ושירתו וניכר בעומק בין החיבור של מציאות ודימיון הלופתים האחד את השני בלפיתת חנק עמוקה. סיפוריו הם הבעה של חייו הקשים המוטחים בקורא במלוא העוצמה.
ריקי שחם

  • שלכם באהבה ריקי שחם

מוחמד עלי

" אם המוח שלי יכול לתפוס את זה והלב שלי יכול להאמין בזה – אני יכול להשיג את זה"

ריקי שחם

מוחמד עלי , נולד בשם קסיוס מרסלוס קליי ג'וניור (Cassius Marcellus Clay, Jr), היה מתאגרףאמריקאי במשקל כבד. עלי הוא הראשון בהיסטוריה שזכה שלוש פעמים באליפות העולם במשקל כבד, והיה גם לאחד הצעירים ביותר שהחזיקו בתואר זה ולאחר מכן לאחד המבוגרים ביותר שהחזיקו בו. בשל הישגיו, סגנון האגרוף הייחודי שלו ומשך שליטתו בענף, נחשב לדעת רבים למתאגרף במשקל כבד הטוב בכל הזמנים.עלי התפרסם כמתאגרף גם מחוץ לזירה, בזכות פעילותו הפוליטית כנגד מלחמת וייטנאם ולמען צדק גזעי על פי חזונו של מורו מלקולם אקס והופעותיו בתקשורת. עלי נחשב בעיני רבים לאחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים.

ריקי שחם

עלי, עדיין בשם קסיוס קליי, ערך את הופעת הבכורה שלו כמתאגרף מקצועני ב-29 באוקטובר 1960 ובמהלך שלוש שנים צבר 19 ניצחונות (15 מהם בנוק-אאוט) מתוך 19 קרבות.

ריקי שחם

האם לא אמרתי לכם שהיום ארחף כמו פרפר ואעקוץ כמו דבורה? הידיים שלו לא יכלו להשיג את מה שעיניו לא רואות. זה מה שקרה פה היום.

ב-25 בפברואר 1964 זכה בפעם הראשונה באליפות העולם במשקל כבד, לאחר שגבר על המתאגרף סוני ליסטון (Sonny Liston) בנוקאאוט[7] בסיבוב השביעי, ובכך היה לאלוף העולם הבלתי מעורער במשקל כבד.

"כשאתה יכול להביס כל אדם בעולם, אתה אף פעם לא יודע שלום מהו."

לאחר מכן ב-1964 הלך בעקבות מלקולם אקס, שבו ראה כמורו הרוחני, והצטרף ל"אומת האסלאם", ארגון המחזיק בגרסה מוסלמית משלו. הוא קיבל את השם "מוחמד עלי" ועל החלפת השם אמר:

"קסיוס קליי זה שם העבד שלי. לא בחרתי בו ואיני רוצה בו. אני מוחמד עלי, שם חופשי שמשמעותו 'יקיר האל' ואני מתעקש שאנשים ישתמשו בו כשהם פונים אליי"

במהלך הקריירה שלו נודע עלי כאדם המשמיע דעות פרובוקטיביות ולעיתים אף שנויות במחלוקת, כמו גם בחרוזים שחיבר והשמיע לתקשורת.

"אדם שלא אמיץ מספיק בשביל לקחת סיכונים לא ישיג שום דבר בחיים שלו."

פרט לחידודי הלשון הידועים המתקשרים ליכולותיו כספורטאי, שהתווספו לסגנון "הריקוד" הקליל והמאוד לא אופייני למתאגרף במשקל שלו, עלי עשה שימוש בהצלחותיו בזירת האגרוף ובאישיותו כדי להעלות למודעות את אפליית השחורים בארצות הברית ובעולם, ואת חוסר השוויון בין בני האדם בכלל.

"השתיקה היא זהב כשאין לך שום דבר חכם לומר."

בנוסף היה פעיל בקרב קהילות השחורים והרבה לסייע לנוער שחור במצוקה. בשל פעילות זו הפך עלי להיות יעד בפרויקט הריגול האמריקאי .

"גיל הוא מה שאתה חושב שהוא. אתה זקן כמו שאתה חושב שאתה."

מוחמד עלי הגדול מכולם. אייקון של גבורה שהלך עם האמת שלו ללא מורא בתקופה בו ההליכה נגד הזרם עלתה לו מחיר אישי כבד. ההשגים שלו בזירה ומחוצה לה הם עדות לגדולת רוחו ומעשיו. ממליצה לכולם לראות את הסרט על חייו. מעורר השראה החלט.

שלכם באהבה ריקי שחם

מולייר

" ככל שהמכשול גדול יותר, ככה גדלה גםהתהילה בלהתגבר עליו "

ריקי שחם

אחד הדמויות המסתוריות והאקסצנטריות ביותר של המאה ה -17 בצרפת הוא ז'אן בטיסט מולייר. הביוגרפיה שלו מורכבת בשלבים מורכבים ובאותו זמן מלכותי בקריירה ויצירתיות."

"להיות אדם נוקשה מטבעו, זה להיות חסר רחמים על זולתו."

בצעירותו היה ז'אן מעריץ נלהב ונציג של האפיקוריאניזם הפופולרי (אחד התנועות הפילוסופיות). בזכות העניין הזה, הוא התחיל הרבה מכרים מועילים, כי בין האפיקורים של אותו זמן היו מספיק אנשים עשירים ומשפיעים.

"כל שקר, התחפשות, רמאות, העמדת פנים, כל גילוי חיצוני השונה מן המציאות המסתתרת תחתיו, מגוחך הוא. מהותו של המגוחך הוא חוסר הרמוניה."

ריקי שחם

הקריירה של עורך דין לא היתה חשובה כל כך למולייר, בדיוק כמו הסחר של אביו. לכן בחר לעצמו הצעיר את הכיוון התיאטרלי בפעילות. ביוגרפיה מולייר שוב מוכיח לנו את שאיפתו לשיפור ואת הרצון להגיע לגבהים בעולם באמנות התיאטרלית.


ראוי לציין כי בתחילה מולייר הוא שם בדוי תיאטרוני, אשר ז'אן-בפטיסט פוקלין בחר לעצמו לתת את שמו המלא של צליל של בן. אבל בהדרגה החל שם זה להיקרא לא רק במסגרת הפעילות התיאטרונית, אלא גם בחיי היומיום.

ריקי שחם

הפגישה עם המפורסם מאוד אז הקומיקאים הצרפתים Bejari הפך את חייו של ז'אן בטיסט הפוך, כי מאוחר יותר הוא התחיל להוביל את התיאטרון. באותו זמן הוא היה רק בן 21. הלהקה היתה מורכבת מ -10 שחקנים מתחילים, ומשימתו של מולייר היתה לשפר את ענייני התיאטרון ולהביא אותו לרמה מקצועית יותר. למרבה הצער, תיאטראות צרפתים אחרים עשו תחרות גדולה לז'אן-בפטיסט, ולכן המוסד היה סגור. לאחר כישלון ראשון כזה בחיים, החל ז'אן בטיסט עם חברה נוסעת לטייל ברחבי ערי הפרובינציה בתקווה לזכות בהכרה לפחות שם להרוויח כסף לפיתוח נוסף ובניית הבניין שלו להופעות.

"אין בנמצא חירשים יותר מאלה שאינם רוצים לשמוע."

מולייר דיבר במחוז במשך כ -14 שנים (תאריכים מדויקים לגבי עובדה זו של חייו, למרבה הצער, לא נשמרו). אגב, באותו הזמן בצרפת היתה מלחמת אזרחים, מחאות המוניות ועימותים של העם, כך שההעברות האינסופיות להקה היו עוד יותר קשות, הביוגרפיה הרשמית של מולייר אומרת שכבר בתקופה זו של חייו הוא התכוון ברצינות לפתוח עסק משלו.

"קשה להבדיל בין טיפש שאינו אומר מילה לבין חכם שותק." 

במחוז ז'אן-בפטיסט חיבר מספר רב של מחזות משלו ותרחישים תיאטרליים, משום שרפרטואר הלהקה היה משעמם למדי ולא מעניין. מעטים מיצירות התקופה הזאת שרדו. רשימת מחזות:

"מוטב שכל בעל ידע מאשר שכל נבער מדעת."

  1. "קנאה של ברבוליה". המחזה הזה היה גאה מאוד במולייר עצמו. עבודות התקופה הנודדית קיבלו הערכות חיוביות של המבקרים.
  2. "מרפא מעופף".
  3. "דוקטור-פדנט".
  4. "שלושה רופאים".
  5. "טיפש משוגע".
  6. "Horgibus בשקית".
  7. אפשר לתאר את ז'אן-בפטיסט כאישיות לא-רגילה. הוא היה מסור לחלוטין לעבודתו, כל חייו הם תיאטרון אינסופי ומופעים. למרבה הצער, רוב החוקרים של הביוגרפיה שלו עדיין לא יכולים להגיע להחלטה חד משמעית על הדיוקן האישי שלו, כי אין נתונים, אז, בדיוק כמו במקרה של שייקספיר, הם הסתמכו רק על סיפורים מפה לאוזן ואגדות על האדם הזה וכבר על בסיס שלהם הם ניסו לקבוע את אופיו בעזרת שיטות פסיכולוגיות.
ריקי שחם
  1. "מי שרוצה להטביע את כלבו מאשים אותו בכלבת."
  2. כמו כן, לומד הרבה יצירות של ז'אן בפטיסט, אתה יכול להסיק כמה מסקנות על חייו בכללותו. Moliere מסיבה כלשהי עשה הכל כדי להבטיח מעט מאוד מידע על האישיות שלו נשאר. הרבה עבודה שלו, הוא הרס, אז לא הגענו ליותר מ -50 מחזותיו ונתונים על הפקות. המאפיין של מולייר, המבוסס על דברי בני דורו, מעיד על כך שהוא היה אדם מוערך בצרפת, שלדעתו רוב אנשי המשפט ואפילו כמה מבני משפחת המלוכה הקשיבו.
  3. "טרטוף". קו העלילה של הרומן נועד ללגלג על אנשי הדת, אשר באותה עת נהנה פופולריות נמוכה בקרב תושבי צרפת עקב סחיטה מתמדת ותלונות על פעילותם של נציגים גבוהים מסוימים של הכנסייה. המחזה שוחרר בשנת 1664 והיה שיחק על הבמה של התיאטרון במשך חמש שנים. המחזה היה סאטיר חד, במידה מסוימת, אופי קומי.
  4. דון חואן. אם במחזה הקודם הציג ז'אן-בפטיסט לשלילה את נושא הכנסיה ולגלג על כל עובדיה, בעבודתו הזאת הוא משקף באופן סאטירי את חוקי חייהם של אנשים, התנהגותם ואת אמות המידה המוסריות שלהם, אשר לדעת המחבר היו רחוקים מאוד מן האידיאלים והובאו רק שלילי לעולם ובדידות. עם ההצגה הזאת, התיאטרון נסע כמעט כל אירופה. במדינות מסוימות היה כזה נמכר כי המופע שיחק פעמיים או שלוש פעמים. ז'אן-בפטיסט מולייר הכין מכרים מועילים רבים במהלך הנסיעה הזאת ברחבי אירופה.
  5. מיסאנתרופ. בעבודה זו, המחבר עוד יותר ללעג את יסודות החיים של ימי הביניים. מחזה זה הוא הדוגמה המוצלחת ביותר של קומדיה גבוהה של המאה ה XVII. בגלל חומרת ומורכבות העלילה, ההפקה לא נתפסה על ידי אנשים באותה צורה כמו עבודות קודמות של ז'אן בטיסט. זה אילץ את המחבר לחשוב מחדש על היבטים מסוימים של יצירתיותו ופעילותו התיאטרלית, ולכן החליט לקחת הפסקה בבימוי המחזות ובכתיבת התסריטים.
  6. "כמעט כל האנשים מתים מן התרופות ולא מן המחלות."
  7. חברות וחברים מולייר מגדולי המחזאים הצרפתים השאיר את חותמו על כל הדורות הבאים במחזות המופלאים שהוא כתב, בהם הוא משלב את הידע הרב שצבר על אופיו של האדם . המחזות שלו מככבים באופן קבוע בכל העולם על הבמות הגדולות ביותר והן העדות החייה למורשת הנפלאה שהוא השאיר אחריו , שהשאירה אותו כאייקון אלמותי. ולשאלה מהי קמצנות במחזהו הקמצן שמעתח את התשובה האולטימטיבית -" קמצנות זו קללה מטפיזית"
  1. שלכם באהבה ריקי שחם.